יהודי, ישראלי, או אדם?

את הבחורים היקרים, שגם אם מעשיהם אינם רצויים כוונתם רצויה, חלילה לנו מלדחוק אל מחוץ למחנה.

הרב גדי בן זמרה , ט"ז בטבת תשע"ו

הרב גדי בן זמרה
הרב גדי בן זמרה
צילום: עצמי

מפי השמועה שמעתי על ראש ישיבה מוכר שבנו הקטן, לפני שנים רבות, חזר הביתה מהגן בבכי מרורות...לשאלת אביו על מה ולמה? השיב הקטנצ'יק כי צר לו מאוד, אך הוא אינו מסוגל להבין למה המכבים התנהגו כל כך לא יפה ליוונים?!... הסביר האב כי אומנם הגננת סיפרה את כל הסיפור בדיוק נמרץ רק שכחה להסביר לילדים מי הם, ועם מי עליהם להזדהות...

תחושתי כי בשבועות האחרונים, חלק מהיהודים ובפרט בצבור הדתי לאומי 'שכחו'- התבלבלו, למי הם שייכים.

מי מאיתנו שהיה חניך או מדריך בתנועת נוער אינו זוכר את שאלת הפתיחה ל'פעולה' האולטימטיבית של כל מדריך מי אתה – יהודי, ישראלי או  אדם בנסיון לברר לעצמו ולחניכיו מי הוא באמת.

בעומק יותר. ברור כי כל קטגוריה מהוה שכבת זהות באישיותנו סוג של 'לבוש' שלעיתים נעים ל'התלבש' בו ולעיתים הוא קצת מעיק. אך מהי שכבת היסוד (ה'הארד קור') שלנו? מהי התודעה שכל כולי 'טובל' בה, שקשה עד בלתי אפשרי, לעמוד כנגדה ולהתבונן בה מבחוץ? - איזו הגדרה כל כך מזוהה איתי עד ששאלת הכדאיות וחשבון הרווח מול ההפסד בהזדהותי איתה איננה רלוונטית? האם אני בחרתי באותה 'זהות' או שמא היא בחרה בי איני יודע וזה גם לא כל כך משנה. אך רק עליה אוכל לומר בבטחה "זאת הפעם עצם מעצמיי"!          

את השאלה הזו הייתי רוצה להפנות למדינת ישראל, אך כיון שהמדינה איננה כל כך  אישיות מוגדרת שאפשר להפנות אליה שאלות אישיות...על כן אני מפנה את השאלה אל כל אחד ואחת מאיתנו. שאלה זו ראוי לה שתופנה במיוחד כלפי הצבור הדתי לאומי ששאלת הזהות שלו - במיוחד אצל מי שרוצה 'לרקוד על כל החתונות' במובן החיובי של הביטוי - לא מצליחה לרדת מסדר יומו. מה 'הארד קור' שלכם? יהודים? אזרחי המדינה? או שמא 'אדם' אתם?

מי שתוהה ומפקפק על ההבחנה בין הגדרת 'יהודי' להגדרה 'אזרח המדינה'  והרי במדינת היהודים אנו? באה הפרשה האחרונה (פרשת דומא) ושופכת 'אור' מאוד ממוקד. אין הבדל בין 'טרור ערבי' ל'טרור יהודי' אין חוק שונה להתנהלות מול עבריינות יהודית מול מחבלים ערבים.

הנה, לסלוגן המפורסם 'יהודי לא מגרש יהודי' מצטרף בימים האחרונים סלוגן חדש 'יהודי לא מענה יהודי' ומכלל לאו אתה שומע הן. רוצה לומר במדינת היהודים יהודי אכן מגרש יהודי ואם ממש צריך היא גם מענה יהודי. שאלת הרקע, הנסיבות, המניע אינה רלוונטית - טרור - הוא טרור - הוא טרור! צודקים אותם רבנים ואנשי צבור כי פעולות המחלקה היהודית בשב"כ בטלות במאה או באלף מול שאר הפעולות הברוכות שגופי הבטחון עושים לטובת השמירה על המדינה, ובכל זאת יש משהו באירועים האחרונים שלא בא ללמד רק על עצמו, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. איני מתכון ברמה המעשית, אלא על 'מגמות העל', על המוטיבציות העקרוניות, ויותר מזה על הנחות היסוד, השקפת העולם הבסיסית ביותר.

אפשר לטעון, כי כל אותה התנכרות ועוינות שאל פניה המכוערות נחשפנו בגירוש, ובהמשך בהכאת הנערים בעמונה וכלה בעינוי הבחורים בפרשת דומא, אינה אלא תוצר טבעית של 'קורוזיה' ובלייה של תחושת ה'ביחד'. סוף סוף  אחרי כמעט שבעים מאז הקמת המדינה שנה - תחושת האחוה, השיתוף ומעל הכל תחושת השליחות היעדים המשותפים – טבעי שתתפוגג בפרט כשהעם הולך ומתרבה בריבוי טבעי ובעלית יהודים מחו"ל ואין איש מכיר את שפת רעהו . אכן בתחילת הדרך "נער ישראל ואוהבו" אך עתה "נער הייתי וגם זקנתי" – סופו של כל ממסד להתמסד, להתרחק וסופו להתנכר "ובאין חזון יפרע עם".

כפועל יוצא של אותה התמסדות מערכות השלטון הולכות ונעשות קרייריסטיות והישגיות יותר. 'מבחן התוצאה' הוא הקובע. "פענחת או לא" – אם לא "פנה מקומך לרעך הטוב ממך". אוירה עסקית משתלטת על המרחב הציבורי (וכמובן גם החינוכי), ואם בדרך נרמסים אנשים ואידיאלים אין מה לעשות זה מה יש!

אך דומה שזו לא הדיאגנוזה המדויקת ואולי כביטוי התלמודי "זה וזה גורם".

לעניות דעתי, כך הם פני הדברים. מדינת ישראל התחילה את דרכה, מיד אחרי השואה, עם המון מחויבות מעשית להקים את עם ישראל מעפרו, אך את המנדט להקים את המדינה קיבל עם ישראל בתנאי שהוא יבנה מדינה דמוקרטית-מערבית-שיוונית. כלל אין זה משנה אם היה זה תנאי מפורש מצד האומות או כך חשנו 'באויר' שזוהי דרישתם. בפועל התחייבנו x  (לשוויון על כל משמעויותיו) ועשינו y (תעדפנו יהודים). חלפו שנים ודומה, כי כמעט והתחלפו היוצרות. המון מלל סביב הדאגה לשמירת הרוב היהודי, 'ניחוח יהודי' חזק העולה מטקסי ימי הזכרון וביום העצמאות, אך בשגרה השיח המשפטי השוויוני הוא הקובע והמחייב את הנורמה ואת התקינות הפוליטית.

לעיתים מתחזקת התחושה כי מעצבי דעת הקהל (ברוני התקשורת, המשפט, הפוליטיקה ועוד), בגיבוי נשיא המדינה, רוצים 'לעצב' כאן עם חדש, להתיך את הכל - יהודים וגויים ואת כל אלו שנמצאים באמצע - למעין עיסה שהכל מזוג בה תרבויות, שפות, אמונות ודעות.

במצב כזה, שאלת הזהות עומדת לפתחו של הצבור הדתי בכל חריפותה. מצד אחד יונק הוא מ'ישראל סבא' מחובר עמוק עמוק  לזהותו ולשורשיו ומאידך כל כולו חלק 'מהמיזם הישראלי' – 'שותף בכיר' בכל עשייה תרבותית, צבאית, והצליח 'להתברג' בהנהגת המדינה בכל התחומים (שימו לב ליועמשים, ליועצים הפוליטיים, ולאסטרטגים).

ובכל זאת, פעם אחר פעם הצבור המתוק הזה מוכה בתדהמה כאשר מטיחים בו - אינכם 'אחים יקרים'! נקודה. עולם האמונות שלכם כמו גם המוטיבציות שלכם, או הערכים הטהורים שלכם - אהבת הארץ, הכאב והאכפתיות על הדם היהודי השפוך - כשבניכם טועים, לא ממש מעניינים אותנו, אדרבה, הם מסוכנים ומאיימים עלינו, כעם וכחברה ולא רק ברמה הערכית, אלא ממש ברמה הפיזית - "יותר ממשאית טילי גראד שנמצאת בדרכה לחיזבאללה" כדברי בוגי יעלון. ולכן נגרש אתכם ונענה אתכם עד  שתבינו. כואב כואב על אותם רבנים המצטרפים כהד אחרי דברי ההבל הללו בלי שים לב לנזק החינוכי האדיר שנגרם.

הצבור הדתי לאומי שזועזע עד עומק הנשמה והרים קול צעקה בעקבות עינויי הבחורים, באמת מתחת לסף ההכרה כואב הוא יותר את התובנה הכתובה כאן - מדינת ישראל הרשמית על שלל מפלגותיה לא רוצה לשתף פעולה עם יהדותה של המדינה. גם מפלגת הבית היהודי מוכנה לפעול ליהוד המרחב הציבורי בתנאי שה'יהודיות' אינה סותרת את גבולות הגזרה של ישראל הפורמאלית.  

לפעמים עומדים על פרשת דרכים וצריך להחליט. הגיע הזמן לענות לשאלה שבה פתחנו, מהי ליבת הקיום שלנו? תמימים נהיה עם ה' אלוקינו, יהודים אנחנו! לפני הכל ואחרי הכל. לא את כל חלומותינו נוכל להגשים מחר. המרחב הצבורי ישאר ככל הנראה 'לא יהודי' עוד שנים רבות. אך לא ניפול ברוחנו, לאט לאט ובעקשנות נארוג את חלומותינו על "ממלכת כהנים וגוי קדוש". לא נשגה באשליות וגם לא ננסה 'לאנוס את המפה לשטח'. אך לשם מועדות פנינו.

מעשיהם של הבחורים החשודים מוטעים, אך כוונתם רצויה, ולכן חלילה לנו מלדחוק אותם מחוץ למחנה. בשר מבשרנו הם "ואת אחי אנכי מבקש", ואם צריך לדייק ולכוון את המעשים נפעל ביחד מתוך הרבה אמון, כבוד והקשבה.