פרופסור שלא מן העניין

במבט ראשון אפשר להתרגז על דבריו של פרופסור שמכובד ממש כמו פרופסור "הצל", במבט שני הוא מעורר רחמים

ד"ר יועז הנדל , י"ז בטבת תשע"ו

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

לפני חצי שנה ישב פרופ' עמירם גולדבלום וצפה להנאתו בטלוויזיה כשלפתע ראה אותי מופיע שם. הטראומה כנראה הייתה קשה מנשוא.

הוא ניגש מיד למחשב וכתב בפייסבוק מאמר שכותרתו האם יקום מישהו אמיץ ויציע חוק שיאסור לגדל ילדים בהתנחלויות, ובכך התכוון אליי למרות שאני לא גר בהתנחלות ב־20 השנים האחרונות. אחרי זה הסביר למה אני רפה שכל וקינח באמירה פילוסופית על כך שהדת היהודית מחסלת את כולנו כפי שעזרה להיטלר לחסל את היהודים באירופה.

במבט ראשון אפשר להתרגז על דבריו של פרופסור שמכובד ממש כמו פרופסור "הצל", במבט שני הוא מעורר רחמים. אמש קרא חברו מהאוניברסיטה, ד"ר עופר כסיף, לשרת המשפטים ניאו־נאצית בשל חוק העמותות. הפעם האמירה על שרה בישראל עוררה כעס במקום רחמים. קללות והגזמה הן בדרך כלל נשקם של חלשים, אלה שמוגבלים בשפתם וביכולתם. (הבהרה: בניגוד לנאמר כאן במקור - פרופ' גולדבלום לא כינה את שקד ניאו נאצית).

הפרופסור הוא לא הסיפור המעניין אלא דווקא חברי האופוזיציה הרחוקים ממנו שנכנסו להתקף הגזמה עם ההחלטה על חוק העמותות. להבדיל אלפי הבדלות, מי שהקשיב אמש למתנגדי החוק יכול היה לחשוב שמדובר בקץ השלטון. הוכרזו הכרזות על סימון בני אדם ונשמעו איומים על קץ הדמוקרטיה. רק דבר אחד חסר אתמול: ויכוח מהותי על החוק ועל תרומות זרות שמגיעות לישראל.

בשנים האחרונות אני חלק מהוויכוח. אני פעיל בהתנדבות בשלוש עמותות שמגרדות כסף מתורמים. רובם מגיעים מחו"ל. אני עושה זאת כי אני מאמין שהעמותות האלה תורמות לישראל, כנראה כמו שחושבים חלק מיריביי מעמותות השמאל (החלק האחר הפוסט־ציוני מבקש לשנות את ישראל). השאלה מה מותר ואסור. מה המדינה צריכה לעודד באמצעות מיסוי ומה צריך למנוע היא סוגיה חשובה ומהותית. האם יש ספק שארגון שמעודד פעולות טרור יהודי אסור שיקבל הכרה במס? האם מדינת ישראל צריכה להקל על מי שמעודד הסתה במסגדים? ומה לגבי מי שקורא לפעולות נגד החוק? מי שטוען שאין מגבלות על עמותות פרטיות בשם חופש הביטוי לא מבין מהי דמוקרטיה, ובעיקר לא מבין מה הסכנות הצפויות לה.

הבעיה המרכזית בתרומות זרות היא שלא נקבעו כללים ברורים. מדינת ישראל הוקמה על ידי הרבה מאוד תרומות של יהודים עשירים מרחבי העולם. הכסף זרם בזכות תחושת הצורך, וגם יכולות שכנוע מפתיעות שגילו המנהיגים הישראלים. מה שהיה לאמצעי פיתוח ראשוני הפך לדרך חיים. מסורת יהודית. אין עמותות שלא נשענות על תרומות זרות, מימין ומשמאל. ובאותה נשימה אין עמותות שלא כפופות לכללי ניהול תקין של רשם העמותות.

העניין נהיה מסובך יותר כאשר לכספי התרומות הללו נכנסו ממשלות זרות. קחו לדוגמה את מתווה הגז, האם צריך להתעלם מעמותה שתעודד מונופול של חברה אמריקאית על גז טבעי בישראל? האם לא ראוי שנדע כמה כסף ממשלתי הגיע אליה בשם אינטרס עסקי? ואם אינטרס עסקי ראוי לבחינה, אז מה לגבי אינטרס מדיני, כמו מימון אירופי לעמותה שתומכת בסרבני גיוס או תומכת בהעמדה לדין של ישראלים בחו"ל?

הדבר הכי פחות חשוב (ומיותר) בהצעת החוק של שקד הוא הסימון בכנסת של פעילי ארגונים שיותר מחצי מתקציבם מגיע מממשלות זרות. השאלה החשובה היא איזה כללים אנחנו רוצים שיחולו על מימון זר של עמותות ישראליות. איך מפקחים על זיכוי במס לתורמים לעמותות ומהן מגבלות החוק. בדיוק כפי שנהוג בכל מדינה מתוקנת. החוק נותן מענה חלקי לעניין, ובכל זאת הוא מייצר תהליך. במזרח הפרוע כללים עוזרים לדמוקרטיה, לא מזיקים לה.

בלי ההגזמות שנשמעו בימים האחרונים אפשר יהיה לקבוע פה כמה כללים הגיוניים: מימון פרטי יעמוד בקריטריונים של חוק וכשרות, מימון ממשלתי זר יפוקח אם יכוון להשפעה על אינטרסים מדיניים וכלכליים. עמותות שפועלות כדי לפגוע באופייה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית או עמותות שקוראות להפר חוק לא יזכו לסיוע והטבות מס מהמדינה. חושבים שלא? זכותכם להציע כללים אחרים, אבל אל תגזימו כמו טוקבקיסטים