השאלות והסיבות למנהיגותו של משה רבינו

מנהיג צריך לפעול "מהראש", באחריות. לכאורה, משה פועל לפי הרגש ולוקח סיכונים רבים פעם אחר פעם, ועוד בזמן שדווקא נכון היה לו לנהוג בזהירות. אלא דווקא בכך באה התורה ללמד אותנו את התכונות ההכרחיות למנהיג

הרב אביעד שמילה , י"ח בטבת תשע"ו

הרב אביעד שמילה
הרב אביעד שמילה
צילום: יח"צ

פרשתנו מתארת את תחילת דרכו של משה רבנו, המנהיג הדגול ביותר שקם לעם ישראל. במסגרת שבעה פסוקים בלבד, מתוארות שלוש פעולות אותן ביצע משה אשר דורשות הסבר.

הפעולה הראשונה היא הכאת המצרי והריגתו, במטרה להגן על האיש העברי אותו היכה. כהמשך לטמינת המצרי בחול במטרה להסתיר את מעשיו היינו מצפים ממשה לא לבלוט בשטח, ובטח שלא להיות מעורב בתקריות דומות. בניגוד לציפייה זו, כבר בפסוק הבא, יום אחד בלבד לאחר הריגתו של המצרי, משה נקלע לסיטואציה דומה, ואיננו מחריש אלא מוכיח את העברי המכה את חברו במשפט המפורסם "ויאמר לרשע למה תכה רעך".

עתה, כשמשה בטוח ש"אכן נודע הדבר" וכשהוא נס למדין מפני פרעה המבקש להורגו, היה מתבקש כי ינסה לא להיות מעורב במצבים מושכי תשומת לב, על-מנת להשתלב בסביבתו החדשה וכדי לא להסתכן בחשיפתו והסגרתו לידי מצרים. אולם, משה שוב בוחר בפעולה המתעלמת מהיגיון זה ומתעמת עם הרועים כדי להושיע את בנות יתרו מידיהם.

מה הסיבה בגינה בחר משה לחזור פעם אחר פעם על אותו דפוס התנהגות אשר העמיד את חייו בסכנה? רבי משה כלפון הכהן מג'רבא מסביר את בחירותיו אלו של משה כנובעות מכוחות הקדושה שהיו אצורים בו עוד בטרם נגלה אליו הקב"ה בנבואה. כוחות אלו התבטאו באופיו, לפיו משה לא היה מסוגל לראות עוול נעשה מבלי לנסות לגדוע אותו, ולהושיע את הקורבן בכל דרך שהיה יכול:

... גודל רוממות נפשו של משה רבנו ע"ה וטהרתו ואשר היה מוקדש מרחם ומהריון בעל נפש טהורה זכה וברה. מלא  רוח גבורה א-להית. רם המעלה. אשר לא יוכל להביט אל העוול והחמס. ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל ... (דרכי משה, ח"א, פרשת שמות)

אי היכולת של משה להשלים עם עוול המתרחש לנגד עיניו היא, התכונה אותה מדגישה התורה כתכונה הבולטת של משה בטרם נגלה אליו הקב"ה ובחר בו להנהיג את עם ישראל. וכאן יש לתמוה - וכי מנהיג המונחה והפועל בעקבות תחושות פנימיות בלבד, חזקות ככל שיהיו, ראוי להיות מנהיג? האם אין כל מהותו של המנהיג לכבוש את רגשותיו, על מנת לפעול בשיקול דעת ובאופן שמעשיו יתאמו את המציאות?

שאלות אלו נובעות מהתמקדות בתכונה אחת של משה, ומהתעלמות מתכונות ואיכויות אחרות שהיו בו. כשמשה הפך למנהיג בפועל ודאי ששקל את מעשיו ביישוב הדעת ובאופן מדוקדק, וכפי שדרש זאת ממנו הקב"ה - "כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק" (במדבר יא, יב). התיאור של משה כאדם הפועל באופן מיידי להושעת העשוק ללא התחשבות בתוצאות של מעשיו מופיע בשלב מוקדם יותר לבחירתו כמנהיג, בשלב שהיה אחראי לעצמו בלבד ולא לעם שלם.

ניתן היה לומר שהתורה באה ללמד אותנו שכשאדם הופך למנהיג, עליו לזנוח את הבערה הפנימית שבו ולהחליפה בשיקולים שכליים קרים. אולם, לדעתי, וכפי שהציג זאת רבי משה כלפון, התורה באה ללמד שבערה פנימית זו היא תנאי הכרחי להתקבל לשורות ההנהגה. אמת הדבר שיש לבחור מנהיג זהיר השוקל את צעדיו באופן מדוקדק, אך מצד שני אין תכונה זו מספיקה, ואין היא אמורה לבוא במקום תחושה עזה ומתמדת שיש לשנות ולשפר את המציאות, ולא להבליג נוכח עוולות ומציאות מקולקלת.

בימינו אנו שומעים מילות שבח שונות כלפי מנהיגים כאלו ואחרים, כגון: "הנה אדם שלא אכפת לו רק מהכסא ומהכבוד", "הוא אדם חושב ומחובר למציאות", "לפחות הוא לא כמו כולם אלא אומר את האמת" וכו'. כל אלו תכונות טובות וחשובות, אך אל לנו להתבלבל, מדובר על תנאים בסיסיים לשירות בהנהגה ולא סיבה לחלוקת מחמאות. מנהיג אמור לכלכל את מעשיו בתבונה מצד אחד, ומצד שני עליו להיות חדור בערה פנימית לשינוי המציאות ולתיקונה, ולא להתמכר לשימור המצב הקיים.