מה השורש ומה הפיתרון?

מהן גבולות המאבק? האם ראוי להרים את דגל סירוב הפקודה? ובעיקר, מה תכלית המאבק?

הרב מאיר גולדמינץ , כ"ה בטבת תשע"ו

הרב מאיר גולדמינץ
הרב מאיר גולדמינץ
צילום: עצמי

תופעה חדשה קמה לו במחוזותינו. תופעת ההינתקות מהמדינה. עצם זה שישנם יהודים שהם נגד המדינה, זו תופעה שקיימת מאז הקמתה ואף קודם לכן.

אך היא מעולם לא הייתה במחוזות הציונות הדתית. כתופעה הקיימת "במחוזותינו" - בין ערוגות הציונות הדתית, זו תופעה יחסית חדשה, שניצניה הראשונים היו בעת הסכמי אוסלו, ובהינתקות ועמונה היא קנתה שביתה משמעותית בציבור.

כל מי שמכיר את התופעה יודע כי כבר לא בדעות של יחידים עסקינן, אלא בתופעה ההולכת ומתרחבת, החוצה ישובים וקהילות.

ולמרבה האבסורד, דווקא אצל האידיאליסטים ביותר, היא חריפה פי כמה.

ומוזר הדבר.

אם בעבר הלא רחוק, אוהבי ארץ ישראל אהבו גם את המדינה, וכמהי הגאולה ראו בה את תחילה, ולמצער, אלו שלא מצאו עניין רב במדינה, גם אל הארץ שאיפתם לא הייתה רבה, הרי שהיום דוקא אלו שליבם בוער לארץ ישראל ולגאולה, הם אלו שאצלם תופעת ההינתקות מהמדינה מצויה יותר.

כדי לתקן את צורת החשיבה הזו, צריך לרדת לשורשה, ולבדוק מה הביא לה.

במאמרי זה לא אוכל להקיף את כל הסיבות שהביא לעניין, אך לפחות על סיבה אחת אנסה להצביע.

בעת מאבקנו נגד תכנית ההינתקות, הגדיר אחד הרבנים את מיקומו הנפשי במאבק זה, כשאלת הנאמנות במאבק בין אבא לאמא. הוא נאמן לגמרי לארץ ישראל, וגם נאמן לגמרי למדינת ישראל. הוא היה שמח אם "אבא ואמא" לא יריבו, ומדינת ישראל תבנה את ארץ ישראל. אך לעת טרופה זו, כאשר המדינה בחרה להחריב את גוש קטיף וצפון השומרון, הרי שכל צד שיבחר להתמסר למענו, הוא יהיה קרוע בנפשו מהחמצת הצד השני.

ממקום נפשי זה, בא היחס להרבה שאלות מעשיות:

מהן גבולות המאבק? האם ראוי להרים את דגל סירוב הפקודה? ובעיקר, מה תכלית המאבק? האם מטרתנו לגרום לממשלה לשנות את החלטתה, או להביא למצב בשטח, שהממשלה לא תצליח לבצע את רצונה?

תחושה זו, שכביכול בעת ביצוע תכנית ההינתקות משני צידי המתרס עמדו מדינת ישראל וארץ ישראל, היתה נחלתם של רבים. אולי לא כולם הגדירו את הדבר בצורה חדה כזו, אך רבים חשו בליבם, שזו ההתלבטות שבפניה הם עומדים.

הגדרת המציאות בצורה כזו, ובעיקר הבנה פשטנית של ההגדרה הזו, השליכה על מעשיהם ומחשבותיהם של אנשים משני צידי הקשת.

מחד גיסא, רבים וטובים סרסו את יכולת המאבק והניצחון בתכנית ההינתקות. שהרי אם מדובר במאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל, מה הפלא שנשמעו הקולות ש"אסור לנצח את המדינה".

מאידך גיסא, היו אחרים שנוצר אצלם תהליך של התנערות מהמדינה. כי אם מדינת ישראל "אוייבת" של ארץ ישראל (כפי שאריאל שרון הדגיש זאת היטב עם דגלי ישראל הרקומים על מדיהם של כוחות הגירוש!), הרי מי שבחר "להילחם נגד" מדינת ישראל למען הצלת ארץ ישראל, ממילא הוא הלך והתנתק נפשית ממדינת ישראל.

לדעתי, הטעות המרכזית בגישה זו, היא "להכריח את הציבור" לבחור בין מדינת ישראל לארץ ישראל. טעות זו הינה טעות גם מצד עצמה, וגם טעות חינוכית, שאת פירותיה הבאושים כולנו אוכלים.

על פי הבנתי, היחס האמיתי למאבק בהחלטת ממשלה, צריך לבוא ממקום נפשי אחר לגמרי.

היחס הראוי הוא, שכאשר ממשלת ישראל מחליטה לקרוע חלקים ממדינת ישראל, הרי שהממשלה היא זו שנגד המדינה, ומי שמנסה להפר את מחשבתה ולשבש את תוכניותיה, לא רק שהוא נאמן לארץ ישראל, אלא הוא גם הבן הנאמן יותר למדינת ישראל.

כאשר זה היחס לתכניות חורבן של הממשלה, כאשר נאמני ארץ ישראל מרגישים בתוכיות ליבם בצורה אמיתית שהם אלו שמגינים על המדינה מפני תוכניות זדון של הממשלה, אזי הנאמנות לארץ ישראל רק מחזקת את הקישור למדינת ישראל.

יכול להיות שמבחינה מעשית תהיינה דעות שונות כיצד ראוי להאבק למען מדינת ישראל מול ממשלה הזוממת לקרוע חלקים מן המדינה, ויתכן גם שיקול דעת לנהוג במתינות, שמא הנהגה חריפה מידי תועיל בצד אחד ותזיק בצד אחר, אך השורש הנפשי חייב להיות שאנו אלו הנאמנים למדינה, ואילו ממשלות המבקשות חורבן, הן אלו שפוגעות במדינתנו האהובה.

מאבק בתכניות הרס ונסיגה של הממשלה, כאשר הם באים מתוך תחושת שייכות זו, היא הגישה ה"ממלכתית" הנכונה. גישה של שמירה על המדינה, עמידה נגד קריעת חלקים ממנה, ופעילות למען היותה טובה יותר ומוסרית יותר.

לדעתי, אם נצליח לחנך לצורת חשיבה זו בצורה פנימית ואמיתית, אזי ביקורת חריפה על ראשיה, שריה ויועציה ככל שתהיה, לא תרחיק אף אדם מקישורו למדינה. כי הוא נאבק למענה ולא נגדה.