להיות קצת אזרחים שמאלנים

ד"ר יוסי לונדין , כ"ט בטבת תשע"ו

ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום עצמי

מקובלים אנו כי בכל תנועה ורעיון המופיע בעולמנו ישנם דברים נכונים הראויים לאימוץ וחיקוי, ובוודאי בשעה שמדובר בתנועות חשובות הפועלות בקרב עם ישראל.

כך לימדנו הראי"ה קוק לראות את הטוב שבלאומיות החילונית  שבדורו, ובהתאמה בדורנו  ברור שיש מה ללמוד מאחינו שבשמאל המתיימרים לפחות לדבר,  בשם זכויות האדם, הרגישות החברתית והמוסר האנושי.

מאחינו שבשמאל ניתן ורצוי ללמוד לא רק ערכים אלא גם דרך התנהלות.

אבותיהם של שמאלני ימינו הכריזו על מהלך של "ממעמד לעם", קרי יציאה מתפיסה מגזרית ומאוד טהרנית לראייה לאומית ויותר פרגמטית. מהלך זה הביא את תנועת העבודה להנהגת הישוב היהודי ומדינת ישראל במשך למעלה מיובל שנים. מהלך זה  למרות המחירים הכבדים הכרוכים בו מקובל היום על רוב בניינה ומניינה של הציונות הדתית והצלחותיו בשטח הולכות ופורחות. מבני תקופתנו שבשמאל למדנו גם את הבנת החשיבות שביצירה התרבותית והתקשורתית כמעצבת דעת קהל, כמו גם את הצורך  בהשקעה הנדרשת במערכת המשפטית ובמערכת הבינלאומית וב"ה גם פה ישנה התקדמות חשובה בקרב הציבור הדתי לאומי.

עם זאת, תכונה חשובה אחת שאפיינה ומאפיינת את השמאל לדורותיו זקוקה עדיין לאימוץ ומהר: היכולת לשלוט בלי לגמגם.

הדוגמאות לנושא זה רבות וכואבות ואתמקד רק באחת: הוראת מקצוע האזרחות.

כידוע מקצוע מכונן זהות זה מצוי בסערה מזה עשרות שנים. מכורתו ועיצובו של המקצוע נטועים עמוק במחוזות השמאל שאנשיו הצליחו לעצבו ברוחם ובצלמם מבלי להתבלבל.  

ועדות מקצוע ותוכניות לימודים הורכבו על טהרת "האנשים הנכונים" (עם זריקת עצמות כאלו ואחרות להרגעת החינוך הממלכתי דתי), חומרי הלמוד עוצבו מתוך תפיסה ליברלית קיצונית, נושא השסע הלאומי נכתב ע"י הוגים ערבים רדיקלים וכהנה וכהנה דוגמאות המוכרות עד לכאב לכל מי שלמד או לימד אזרחות במדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות.

לאחר מאמצים ממושכים וקשים הגיע עת שינוי. אט אט שונו הדגשים, ניתן מקום משמעותי יותר להצגת ישראל כמדינה יהודית, מוסבר לתלמידים שאפשר להיות גם אוהבי הלאום והמדינה וגם להיות דמוקרטים, השסע הלאומי החל להיות מוצג במלוא מורכבותו ולא רק מבעד למשקפיים מאוד מסוימות ועוד ועוד.

"אדוני הארץ" בעבר השתוללו כמובן בזעם. מי שנגזר עליו לעיין בעיתון "הארץ" בשבועות האחרונים יכול לחשוב שמשרד החינוך מנוהל על ידי חיילי איטליה הפשיסטית . אנשי אקדמיה, מורים ואפילו תלמידים שהוסתו בידי מוריהם חשו כי המקצוע "שלהם" נגזל מהם, נזעקו אל הדגל  וצועקים  מרה על אובדן הדמוקרטיה, חיסול החינוך, עידוד הגזענות ושאר המחאות  המוכרות.

בימים אלו עומדים קברניטי משרד החינוך בפני כמה הכרעות הקשורות לעיצוב אופיו של המקצוע ושעשויות להשפיע עליו לאורך שנים. למיטב הבנתי  במשרד קיימות שתי גישות. הראשונה קוראת להאזין לזעקות השמאל, להתפשר, להכיל ולבצע את השינויים בהדרגה ומתוך כמה שיותר הסכמה.

השנייה טוענת כי אין מה להתנצל ואין מה להסתיר, אכן קיימת כוונה לשנות במידת מה (לטעמי, מצומצמת מדי) את תכני המקצוע על בסיס תפיסת עולם יהודית ולאומית המקובלת על רובו המוחלט של העם, גם אם זה לא מוצא חן בעיני  גורמים כאלו או אחרים בחוגים למדעי המדינה או לסוציולוגיה. תומכי גישה זו  ימשיכו כמובן לחנך לערכים דמוקרטים המקובלים על הכל, אבל לא ינסו להסוות את הצורך בשינוי אמיתי שורשי  ומהיר.

קברניט משרד החינוך היום מוביל את המהלך של "ממעמד לעם". קברניט משרד החינוך היום מדבר על לימוד מאבות הציונות ומהטוב שבכל תנועות עמנו.

האם קברניט משרד החינוך היום ילמד מהשמאל גם כיצד לשלוט?