בין טרור לפשע

הרב איתי אליצור , ג' בשבט תשע"ו

הרב איתי אליצור
הרב איתי אליצור
צילום: עצמי

בתקופה האחרונה, נשמעים קולות המזדעזעים מעצם האפשרות שהארוע בדומא לא יחשב כטרור. התשוקה להגדיר את נוער הגבעות כטרוריסטים מגיעה כבר לכדי אובססיה. עד כדי זעזוע מעצם הספק.

חלקם אפילו הוסיפו בפירוש: "לא יתכן שנבחין בין טרור ערבי לטרור יהודי".

ובכן, א. לא מדובר כאן על טרור. (מקצת מהנימוקים לכך יובאו להלן). ב. מן הראוי דווקא כן להבחין בין פשע יהודי לפשע ערבי. משתי סיבות, אחת מעשית ואחת ערכית.

נפתח בסיבה המעשית. בניגוד למגמה האובססיבית להסתכל על העולם כאילו אין בו עמים וכל האנשים שוים לגמרי וכולם מפתחים השקפת עולם שאינה תלוית-עם, המציאות היא שיש עמים.

אפשר לנסות לייפות את המציאות או לעשות לה ניתוחים קוסמטיים, אבל בתכלס, במזרח התיכון יש מלחמה בין העם היהודי לבין העם הערבי. זה כמובן לא אומר שכל ערבי הוא בהכרח טרוריסט, אבל הציבור הערבי כציבור, (ומבחינה זו אין הבדל בין ערביי יפו, רמאללה או דמשק), הוא חלק מהאומה הערבית, והאומה הערבית היא אויב של ישראל ושואפת להחריבה. תרצו או לא תרצו, אלה העובדות.

לכן, כאשר ערבי מחליט להלחם בישראל, הוא מצטרף למערכת המלחמה הערבית הלוחמת לסלק מכאן את הישות היהודית. לעומת זאת, כאשר יהודי פוגע בערבים, הוא בצד של ישראל, הוא לא חלק מהמנגנון של האויב השואף לגירוש מדינת ישראל מהאיזור. זה לא אומר שהוא לא פושע, הוא בהחלט כן. הוא חוטא באנרכיזם, שהרי לא יתכן שבעת מלחמה כל אדם יחליט לבדו איך נכון להלחם באויב. פעמים רבות הוא גם חוטא בחטאים חמורים נוספים (כמו בארוע בדומא, אם אכן נעשה ע"י יהודים), אבל הוא לא האויב. אפילו אם הוא זומם לשנות את צורת המשטר בישראל הוא לא לוחם נגד מדינת ישראל. הוא חוטא אולי בחטא חמור, אבל הוא לא אויב ולא טרוריסט.

האמצעים שהוא נוקט בהם הם פסולים וראויים לענישה פלילית חמורה, אבל עצם השאיפה לשנות את צורת המשטר היא לגיטימית לחלוטין והיא ודאי לא איום על קיומה של המדינה. מדינות רבות החליפו כמה וכמה פעמים את שיטת המשטר במהפכות קלות או קשות, אבל כל מה שהתחלף זה השיטה. המדינה נשארה אותה מדינה לפני המהפכה ואחריה. המהפכנים לא מסכנים את מדינתם אלא רק את המשטר, והם אינם אויבים של מדינתם אלא רק אויבים של המשטר. לכן, פעילותם אינה פעילות נגד המדינה ואי אפשר לומר שהם מסכנים את המדינה. אין מה להשוות זאת לטרור הערבי המבקש להשמיד את המדינה היהודית.

למה אפוא לוקים רבים מאתנו באובססיה לטעון שזה טרור לכל דבר? כי יש לנו אובססיה לרצות מישהו מעבר לים, ולהראות שאצלנו חלילה לא יהיה דין אחד ליהודי ודין אחד לערבי. דין נפרד ליהודי וערבי?  חס וחלילה, לא אצלנו.

וכאן אנו מגיעים לנימוק הערכי. למה שלא יהיה אצלנו דין ליהודי ודין למי שאינו יהודי? אנחנו מדינת היהודים. הארץ הזאת שייכת ליהודים. יתכן שיש מקום לתת זכויות גם לאחרים בתנאים מסויימים. אבל  זוהי מדינת היהודים וראוי שיהיה בה הבדל בין יהודי לבין מי שאינו יהודי. יהודי הוא בן הארץ. מי שאינו יהודי הוא אולי אורח רצוי ואזרח וכו', אבל הוא לא בן הארץ.

כן, אני יודע, אסור להגיד את זה. יש דעות שאסור להביע במדינה חופשית. זה ממש בושה. אבל תראו לאן אנחנו מגיעים בגלל האובססיה הזאת. כדי לומר שאין הבדל בין יהודים לערבים אנחנו מוכנים לא להכיר במציאות, לעצום עינים, להמציא תיאוריות שלא עובדות בשטח, לסכן את חיינו, להתערב בחופש הפרט לקשור קשרים עם מי שהוא רוצה, לאסור את מי שלא מגיע לו, וכו' וכו'. אז די, הנה אמרתי את זה. יצאתי מהארון.