עורי יחידה

הרב ש"י ויצמן , ה' בשבט תשע"ו

ש"י ויצמן
ש"י ויצמן
צילום: עצמי

כמי שגדל בדור אחד אחרי פועלו של ר' ישראל אבוחצירה זצ"ל, שברי זכרונו מחזירים אותי אל דמות אחת מופלאה מילדותי, ר' יחיא שניאור זצ"ל.

ר' יחיא היה רבה של שכונת מורשה בה גרתי וגדל על ברכיו של ר' ישראל. אם תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים וחופן נוסף נטלה שכונת מורשה, אזי רבה, נטל מזה ומזה כפליים. 

אגדות רבות נרקמו סביב הקשר בין השניים. זכורני, בשעות הצהריים המוקדמות אשר הייתי ניצב בודד בפתח ביתי עת שבתי מתלמוד התורה "אור החיים", לשווא הייתי מאמץ אגרופי לדפוק על דלת ביתנו כי הרי זה ידעתי שבבית אין איש ושומה עלי לקיים מצוות אמי ולהסתופף בסלונו הקטן של ר' יחייא. 

רגליי היו נושאות אותי מאליהן אל פתח ביתו בקומה התחתונה ולאחר דפיקה חרישית על דלת עץ מרקיבה, היו משקיפים בי פניה המאירים של הרבנית, מרים. 

לאחר שקיבלתני בצרור ברכות שאת פרושן לא ידעתי עד ליום זה, הייתה מכינה לי כוס תה מהביל ולצדו, עוגיות ה"ריפות" הידועות, ממטבחם של בני מרוקו. 

בוחן הייתי את קירות הבית חרישית. נע ונד היה ראשי אשר סרק את ספות הבית, את תמונות הצדיקים אשר הביטו מי מהקיר ואת ארון הספרים העמוס, אשר נדמה היה כי נוטה הוא ליפול בכל עת. חרש חרש הייתה נפתחת דלת חדרו של ר' יחייא ובצעדים מדודים וספורים קרב אלי עם מקלו השחור והעב. 

לאחר שברכני ברכה קצרה, היה ניגש לספריה ומוציא ממנה את אחד מכרכי הזוהר אשר ניצבו  שם. ספרו העתיק של ר' שמעון בר יוחאי היה מצהיב ומתפורר ונדמה היה כי בכל מאמץ להוציאו ניטלו ממנו אי אילו שנים נוספות. 

עם פירוש "הסולם" היה הספר אך ר' יחייא היה אומר מיד: "אל תקרא הפירוש י'איבני, רק למעלה", שעה בה הצביע על האותיות הגדולות. במבט ראשון של ילד, תוכן הספר היה נראה כבלל של אותיות גדולות וקטנות אשר מרצדות בערבוביה. לאחר שהגיש לי אותו ביד רועדת, היה מתיישב ליידי בכבדות ואך יצאה-חלפה לה דקה אחת לפחות עד אשר היה מסדיר נשימתו ומקשיב. 

פותח הייתי באקראי את הספר המצהיב ומיד האותיות היו מחייכות אלי בברכת פנים. לקרוא היטב ידעתי, ועל אף שלא הגיון צרוף מצאתי בין אותן אותיות ומילין, ניכר היה כי הכול ברור לי, כפרוזדור מואר אשר נפרס בפניי ואומר לי, עבור. 

רגעים ספורים חלפו עד שפתחתי בפרשת אותו שבוע. לאחר מכן, קורא הייתי בשטף ולעת אשר חדלתי, משלים היה ר' יחייא את המשפט כולו בעל פה. פעם פעמיים, כך נדמה לי, לא יותר, מעז הייתי להתעכב במעט ולהעיף מבט בפניו. עיניו היו סגורות, משקפיו החומים והעבים היו מונחים במקביל לשולחנו ונדמה היה כי אומנם נוכחים אנו באותו חדר אך רק אני לבדי יושב בו. ר' יחייא היה במקום אחר, מקום אשר עין לא שזפתו. 

ובאותן פעמים בהם התמהמהתי קלות, נזף בי רבי יחייא בקול-לא קול אשר נהם מגרונו. מקפיד הייתי לקרוא ברצף והיה הוא דרוך ומוכן להשלים כל משפט אשר כשלתי בו.
פעם אחת ויחידה אני זוכר שהוא ביקש לשנות ממנהגנו ולקרוא לפניו את אחד משיריו של ר' ישראל אבוחצירה, "עורי". 

מתוך הספרייה שלף הוא נייר מקומט וביקש שאקרא: "לאט לאט", אמר בכבדות. 

כאז גם היום, המילים הצלולות נשארות אתך לעד. 

אף על פי שהוא היה רווה נחת מספר הזוהר הקדוש, נדמה בעיניי כי באותם הרגעים היה ניכר על פניו גם זיק של געגוע לרבו, ר' ישראל, וכשחדלתי מלקרוא המשיך ר' יחייא בעיניו העצומות למלמל: "עורי עורי..."

עורי יחידה בת גלים, התנערי מאפילים, הכר נא אדיר באלים, רחמי שמים רבים.

עורי שושנה בין חוחים, עזבי דרך נאלחים, צהלי בקול מרווחים, בדרך ישר ערבים.

עורי רעיה לרעות בנאות, כי דרך זה לא לך יאות, שובי לעושה נפלאות, כי טוב ה' לטובים.

עורי אהובה בת רעים, הסר ממך רוחַ עועִים, כי דרך יוצרך מה נעים, לפניִך הם נצבים.

עורי לחוצה ביַד צר, מפשע ומזדון הנעצר, הציבי לך בחצר, חצרות ה' משיבים.

עורי אהובת אל נאמן, מחמדת הבלי הזמן, התקשרי באב רחמן, בת איתנים החביבים.