שיבת דוד

הכתוב מתאר את שיבת דוד בהקבלה גמורה לבריחתו. הגלגל חוזר אחורנית, ובשובו מתוקנים כל קלקולי העבר. אבל יש בתיקון הזה משהו פגום.

הרב יגאל אריאל , ח' בשבט תשע"ו

הרב יגאל אריאל
הרב יגאל אריאל
צילום: עצמי

שמואל ב פרק יט

אבשלום נהרג. המרד דוכא. הדרך לירושלים פתוחה בפני דוד, והוא מתמהמה במחניים. במקום לעלות בדהרה ולחזור אל ביתו ואל כסאו, דוד מצפה וממתין. יכול הוא לחזור ולהתמלך על ישראל, באין כוח שיעצור בעדו, אבל הוא אינו רוצה לבסס את מלכותו בכפייה על העם שמרד בו, והוא מחכה להתעוררות העם מלמטה.

וזו אכן באה. העם, בכל שבטי ישראל, מחליט להשיב את המלך ואף משגר אל דוד משלחת. אך למרבה הפלא, דווקא שבטו - יהודה - מתעכב מלבוא. דוד יוצא מגדרו לקרב גם את הקרובים אליו, ובאמצעות עמשא הוא מחזיר אליו את שבט יהודה. אלא שעתה מופר איזון הכוחות. שבט יהודה הופך למרכזי, והדבר מרחיק את שבטי ישראל האחרים. החלוקה העתיקה והעימות בין יהודה ויוסף צפים ועולים שוב בכל חריפותם.

הכתוב מתאר את שיבת דוד בהקבלה גמורה לבריחתו. הגלגל חוזר אחורנית, ובשובו מתוקנים כל קלקולי העבר: שמעי, ציבא, מפיבושת. אבל יש בתיקון ובשלמות הזאת משהו פגום.

שמעי ממהר לרדת עם אלף מאנשי בנימין לקראת דוד: "ראשון לכל בית יוסף". הדגשה והשוואה זו של מעשהו לעומת האחרים מעתיקה את הדברים מן המישור האישי, כתיקון וחרטה על מעשהו, ומעניקה לו מימד ציבורי ותועלתי.

בעימות בין מפיבושת וציבא ברורה עמדתו העוינת של דוד, החושד במפיבושת. כאשר מפיבושת לא עמד, אליבא דדוד, במבחן הנאמנות, גם אם לא אמר ועשה את אשר ייחס לו ציבא התככן, כבר נפסל בעיני דוד, והוא מתקשה אפילו לשמוע את אריכות דבריו הצדקניים. קוצר רוח זה יש בו גם קוצר ראות. דוד מאריך אף לאויביו, אבל נוקט במידת הדין כלפי מקורבו שכשל. רצונו לקרב את העם שמרד בו, אבל בחוסר סבלנותו כלפי מפיבושת הוא מרתיעם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך ספרו של הרב יגאל אריאל, 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך