שעבוד וגאולת מצרים

זריקת חיסון בחינוך הציוני דתי-לאומי - לאור פרשות יציאת מצרים.

הרב צורי לוי , י' בשבט תשע"ו

הרב צורי לוי
הרב צורי לוי
צילום: יח"צ

בשבתות האחרונות קראנו את סיפור שעבוד מצרים והגאולה ממנו. הפעם הראשונה שבה בני ישראל מוגדרים כעם ולא כמשפחה תהיה בקריאתו של פרעה מלך מצרים: "וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"  זכרון יציאת מצרים בחיי אינו רק מאורע חד פעמי, פעם בשנה בליל הסדר, אלא מלווה אותי בכל יום ויום: בבוקר כשאני מניח תפילין, לובש ציצית, מקבל עול מלכות שמים בתפילה.

בכל שבת אני מקדש "זכר ליציאת מצרים". דואג לחלש לאביון, שופט משפט צדק והולך בדרך הישר זכר ליציאת מצרים, והרשימה ארוכה. בכל פעילות בעולם ההגותי, הרוחני והמעשי שלי שעבוד מצרים ויציאת מצרים תופסים מקום מרכזי וחשוב. במילים אחרות, עולמי הדתי מושתת על המשמעות העמוקה לכך שבראשית דרכנו כאומה, היינו משועבדים למצרים. כמו שברור היום לכל אדם יהודי במדינת ישראל שאי אפשר לדבר על המהלך של הקמת המדינה ללא אזכור השואה.  

אנו נמצאים לאחר מאתים שנה של התעוררות התנועה הלאומית, התעוררות שהחלה באירופה והתפשטה בעולם כולו. ולא רק בעם ישראל - הרבה אומות ועמים, שחיו בשעבוד תחת שלטון זר, הגיעו להגדרת עצמית. תנועת התעוררות זו היא גם שהביאה את העם היהודי להקמת המדינה ולהתיישב בארצנו הקדושה.  

חשוב לציין שסגולותיה ומעלותיה של התנועה הלאומית הביאו גם ללא מעט סכנות שקיימות בחינוך לאומי. תופעה של עימות בין קהילות שונות ולאומים שונים, עלולה להביא לאגואיזם של המונים, שמרגישים בעלי סגולה אזרחית מרוממת ונעלה ביחס ללאומים או מיעוטים וזרים (מי כמונו כעם היהודי מודע לכך). הלאומיות כתנועה יוצרת  שייכות והזדהות, שמביאה לתרבות  של "עדר", בלי לשים לב שמובילה לפגיעה בזכויות אדם. חייבים אנו להיות ישרים וכנים, ולציין שלא פעם בחינוך הדתי ובתוצאותיו רואים אנו ניצנים של שנאה ותחושת עליונות כלפי בני מעוטים - ערבים ועוד.

במהלך השבועות האחרונים, לאור הפרשיות האחרונות, ולאור תגובותיהם של בני הנוער נוצרה, בלי משים, השאלה האם יש הבחנה בין חינוך דתי לאומי לחינוך ציוני דתי. האם שני מושגים אלו נמצאים תחת אותה כותרת, או אלו שתי תפיסות עולם שונות (אין אני מתייחס למושג חינוך חרדי לאומי, וברור שהשאלה האם יש חינוך חרדי ציוני צריכה להישאל). חייבים אנו לחדד שמדינת ישראל, שהוקמה כמדינה יהודית דמוקרטית,  היא במהותה מדינה לאומית, כפי שמופיע בהכרזה הבסיסית המנוסחת במגילת העצמאות
"אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".

החברה הציונית בכלל, והציונות הדתית בפרט מראשית דרכה חינכה את בניה לתרומה למדינה ולגאווה לאומית,  שהביאה לעשיה ברוכה ותרומה למדינה ולקהילה. חינוך זה לגאווה לאומית חייב להיות ער לסכנות שיש בחינוך לאומי צבאי ומיליטנטי, כפי שציינו, שהתרחש בכלל העולם במהפכה הלאומית. הסכנות לבית הלאומי אינן רק מהצד הלאומני, אלא חייבים אנו להיות ערים גם לתופעות הסותרות במהותן את ההגדרה היסודית של מגילת העצמאות - תופעות לחינוך פלורליסטי ליברלי, השולל מראש את החינוך הלאומי היהודי בארץ ישראל ורואה בו גזענות.  

סיפור יציאת מצרים כבסיס לכל עולמנו הדתי והרוחני מגיע במיוחד להזכיר לנו את המגבלה שיש בחינוך הלאומי. מגבלה שמחדדת את הקו הברור בין חינוך לאומי לחינוך לאומני. הקב"ה, כבר בשליחותו ובמפגשו הראשון של משה רבנו, מחדד את הדברים: "וַיֹּאמֶר כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:"בנ"י יוצאים משלטון מבשר דם לא במטרה להיות שולטים מסוג אחר של בשר ודם, אלא להיות עבדים לבורא עולם, כדברי הרש"ר הירש: "הן לא ביקשתי לייסד על ידך ממלכת בשר - ודם ולעשותך לראש. וכאשר תושלם הגאולה לא תהיה אתה שליט העם, אלא תעבדון: אתם, אתה וגם העם תגשו אל ההר הזה כעבדי ה'; אתה והעם - בהר זה תקרבו לעבודת ה'."

אנו חיים בדור שזכה - הקים מדינה, בנה בתים וראה כל טוב. משה רבנו בנאומו האחרון, דווקא בעת שחשים בנ"י בטוב, מבקש להזכיר להם את הנקודה שתהיה צרובה בזיכרון הלאומי שמבית עבדים יצאנו (וניצולי שואה אנו)  (י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא־בָנִיתָ: (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל־טוּב אֲשֶׁר לֹא־מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא־חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא־נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: דברים פרק ו 

חייבים אנו להמשיך לחנך את ילדנו על זכותנו לארצנו והזכות להקמת מדינה ובית לאומי לעם היהודי בארצו, אולם חייבים אנו לזכור שהלאומיות שלנו שונה בבסיסה ובמהותה מהתנועות הלאומיות האחרות. כפי מלמד אותנו שוב הרש"ר הירש: "כי עם קדוש אתה:אתה עדה לאומית "קדושה". אומות אחרות נושאות את תכלית ייעודן בתוך עצמן והתכלית העליונה של איגודן הלאומי היא השמירה על קיומן הלאומי. אך הייעוד של איגודך הלאומי (של עם ישראל) הוא מחוצה לו; אין הוא קנוי לעצמו אלא הוא קנוי לה' ועליו להעמיד את עצמו לרשות ה'; ......לפיכך הוא חייב להרחיק מעליו את כל המנוגד לתכליות אלה. "הנך חברה לאומית שהיא קנויה וקדושה לה' אלהיך":בך בחר וגו' מבאר את האמור לפניו "כי עם קדוש" וגו'. רק לכך נבחרת, כדי שיתקיימו בך חיי עם העומדים תחת השפעתו הבלעדית של ה', הוה אומר, תחת התכתיב הבלעדי של תורתו. עליך לייצג עם שאין דומה לו"(דברים ז).

עברנו ההיסטורי שכולל שעבוד מצרים, הפרעות בדרך, השואה ועוד מחייבים אותנו להקים חברה לאומית מוסרית המבינה את ייחודה ושליחותה מידי בורא עולם, שברא כל אדם באשר הוא אדם בצלם אלוקים. חינוך זה וחידוד זיכרון מצרים יכול להוות זריקת החיסון לו זקוקה הציונות הדתית בימינו על מנת להגן על מפעלה הגדול והחשוב מתופעות לאומניות שמאיימות עליה, ולא רק על הרי הגבעות בשומרון.