הנטיעות הציוניות ינצחו

כשאני מקבל הזמנה לנטיעות עם הפלשתינים, או בכפר פלשתיני, אני מתקשה לכבוש את הגיחוך הספונטני המתפרץ מתוכי.

חגי הוברמן , י"ב בשבט תשע"ו

השבוע קיבלתי הזמנה מאירגון ששמו 'שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם', להצטרף אליהם ביום שני הקרוב, ט"ו בשבט, לטקס נטיעות כמקובל בתאריך הזה. הנטיעות, מדווח האירגון, יתקיימו בבוקר בכפר פלשתיני, ואחר הצהריים ב'שכונת מוחלשת ישראלית'. האירועים, נאמר בהודעה, יסתיימו ב'סדר' ט"ו בשבט.

אני לא יודע מה התכוון המשורר בפתגם הלירי 'שכונה מוחלשת ישראלית'. מילא, נמתין בסקרנות עד יום שני... אבל אני כן יודע שבכל שנה, ערב ט"ו בשבט, כשאני מקבל הזמנה שכזו לנטיעות עם הפלשתינים, או בכפר פלשתיני, אני מתקשה לכבוש את הגיחוך הספונטני המתפרץ מתוכי. בעיקר כשהאירגון המזמין הוא אירגון של 'רבנים'. והרי רבנים אמורים לדעת משהו בהלכה ובהיסטוריה היהודית, לא?

כי ט"ו בשבט, יותר מכל מועד אחר בלוח השנה העברי, אינו סתם חג יהודי, אלא חג ציוני במהותו – החג הציוני הראשון. שורשיו של מנהג נטיעות האילן בט"ו בשבט אינם הלכתיים אלא ציוניים גרידא, ציוניים - כפשוטו, ללא מרכאות. מנהג שהורתו עם ראשית הציונות, לידתו בחידוש היישוב היהודי בארץ, והמשכו בקרן-הקיימת לישראל שהקימה ההסתדרות-הציונית.

בשנות הגלות הארוכות והאפלות, כשעם ישראל ישב עקור מאדמתו, צויין ט"ו בשבט כיום של כיסופים לארץ הרחוקה. מנהגי החג היו נעים סביב אכילת פירות ארץ-ישראל ובקהילות שונות, בעיקר במזרח ובארצות הבלקן, נהוג היה ליל 'סדר ט"ו בשבט' בו היו קוראים 'הגדה של ט"ו בשבט', ובה מובאות, פיוטים, ומקראות, כולם בנושא פירות ארץ-ישראל. ביטוי לכך ניתן בדורנו בשירה המופלא של נעמי שמר 'פירות חמישה עשר', ששמו מלמד על ט"ו בשבט: "דבש התאנה, מתק החרוב, ואורחת גמלים עמוסי כל טוב... שלג על עירי, שלג על פני, ובתוך הפרי כל געגועי".

בתודעה היהודית של הדורות האחרונים, התקבע ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות, עד כי נדמה שנטיעת האילן דווקא בתאריך זה הוא הלכה למשה מסיני. ככה זה כשמגיל צעיר אתה מתחנך על שירו של לוין קיפניס: "כך הולכים השותלים רון בלב ואת ביד... בטוטוטוטו". יש רק בעיה קטנה: אין עונה גרועה יותר לנטיעות מאשר עיצומו של החורף, כשהאדמה כולה בוץ.

לאותם 'רבנים שומרי זכויות אדם' – לכבודכם אתן סקירה היסטורית קצרה על מנהג נטיעות האילן בט"ו בשבט. תוכלו להשתמש בחומר הזה ל'דבר תורה' שתשמיעו בפני חבריכם הפלשתינים ב'סדר ט"ו בשבט' שאתם מתכננים לערוך בשבוע הבא, מיד אחרי הנטיעות (בתקווה שחבריכם הפלשתינים לא יזרקו אתכם מהחדר כשישמעו מה אתם אומרים).

הפלשתינים לא בעסק

מנהג הנטיעות הוא מנהג צעיר יחסית – בן 126 שנה בלבד, עד 1,200 שנה. היוזם היה זאב יעבץ, סופר חוקר והיסטוריון, רב המושבה זיכרון-יעקב, שניהל בשנות השמונים של המאה ה-19 את בית-הספר המקומי. ערב ט"ו בשבט תר"ן, 1890, צץ במוחו רעיון: להוציא את כל תלמידיו בט"ו בשבט לשדה, לנטיעת אילנות. היתה זו הפעם הראשונה בה נחוג ט"ו בשבט בנטיעות אילן. בעקבות אותה נטיעה של הרב יעבץ ותלמידיו, פשט המינהג בכל שאר המושבות.

בשנת תרס"ח, 1908, הכריז מרכז אגודות המורים באופן רשמי, כי ט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות. כך הפך החג שהנהיג הרב זאב יעבץ לקבוצה קטנה מתלמידיו, לאירוע המרכזי של ט"ו בשבט. כדי לחזק את הקשר בין החג לנטיעות לקחו היוזמים חצי פסוק מספר ויקרא (י"ט, כ"ג), שעוסק בכלל בנושא ערלה, והוציאו אותו מהקשרו לטובת הרעיון: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..." – כאילו ישנה מצווה מדאורייתא לטעת עצים.

היה בכך צדק מסויים, כי בניגוד לפשט, המדרש כדרכו הופך את משמעות הפסוק, ומציין את הנטיעה למצווה העיקרית: "'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם'. אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: 'נשב ולא ניטע', אלא הוו זהירין בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם" (תנחומא, קדושים, ח'). הנה, שוב בא המדרש ומצמיד את הנטיעות לשיבת ציון, להתיישבות היהודית המחודשת בארץ, למפעל הציוני שהוליד את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

הפריחה הפיסית של ארץ-ישראל מאז שיבת ציון המודרנית, היא אחד הניסים הגלויים של הציונות. עד לפני למעלה ממאה שנה היתה ארץ ישראל ארץ שממה וביצות וקדחת, ארץ אוכלת יושביה במלריה וביתושי אנופלס. מאז החלה ההתיישבות היהודית המחודשת בסוף המאה ה-19, ארץ ישראל הפכה לגן פורח. מישהו עוד זוכר, שכשהארץ היתה כולה ביצות, זה לא היה ממש בימי קדם?

במסכת סנהדרין (צ"ח א') ישנו דיון מאד מעניין בשאלה, איך נדע שהגיע זמן הגאולה? מה נראה בשטח, שממנו נבין שאנו בראשית גאולתנו? אומר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה", אין דבר שיעיד יותר מכל שאנו בזמן הגאולה, שנאמר – הוא מצטט פסוק מיחזקאל (ל"ו, ח'): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". אם אתם רוצים להיות בטוחים שאנו באתחלתא דגאולה, אל תחפשו אירועים דרמטיים. תפתחו את החלון ותסתכלו איך נראית הסביבה שלכם. אם אתם רואים שהרחובות מוצפים בעצים ירוקים, שבשרון עלה ריח הדרים, והמטעים של עמק בית-שאן מניבים טונות של פירות מתוקים, זו ההוכחה שאנו באתחלתא דגאולה.

והנטיעה קודמת לגאולה, כמאמרו של רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן, פרק ל"א): "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמר לך: הרי לך המשיח – בוא וטע את הנטיעה, ואחר-כך צא והקבילהו". כך נהגה הציונות: תחילה נטעה נטיעות, ואח"כ הקימה את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הפלשתינים ממש לא היו בעסק, ואם היו זה היה במסגרת המאמצים הרצחניים שלהם, שנמשכים עד ימינו, לטרפד את כל המהלך הזה, ולעקור אותנו מארץ ישראל. הנטיעות הציוניות ינצחו.