מסירות הנפש משנה את המציאות

שמואל בן חמו , ט"ו בשבט תשע"ו

שמואל בן חמו
שמואל בן חמו
עצמי

פרשת בשלח מסמלת את סיום השעבוד בצורה מוחלטת. כאשר בני ישראל מגלים את אומץ ליבם במעמד קריעת ים סוף. כאשר צבא המצרי טובע בים ולא יוכל לאיים על ישראל בעתיד.

קשה להבין למה הקב"ה הכניס את ישראל בסכנת השמדה ח"ו. כאשר מצד אחד הים חוסם אותם ומצד השני המצרים רודפים אחריהם. בזמן השעבוד בני ישראל סבלו קשה אבל חייהם לא היתה בסכנה!

בעל ה"בית גנזי" על התורה עונה לשאלה הזאת מתוך דברי האר"י ז"ל. (ראה בית גנזי, פרשת בשלח דפים תנב-תנד). כדי לייצר מציאות חדשה עם אור חדש יש לסלק ולבטל כליל את המציאות הקודמת על כל מרכיביה. ניתן לקחת את הדוגמא של הגרעין כדי להמחיש זאת.

כאשר מכניסים גרעין של פרי באדמה הוא מתרקב.  לאחר תהליך הריקבון הוא יוכל להתפתח ולהצמיח אילן חדש. כאשר בשלב הריקבון הגרעין שמר על תמצית של חיים שיעזור לו להיוולד מחדש. כך הקב"ה ברא את העולם.

ה"בית גנזי" מוסיף ואומר: ככל שהאור החדש שעומד להתקבל גדול יותר, כך העדר והחיסרון גדלים בהתאמה. "ולכן כדי שיוכל לבוא אור חדש של גדלות שנייה בהכרח שיסתלק לגמרי האור שהיה קודם ולא ישאר ממנו כלום ואז נעשה בחינה מיוחדת אחרת." (בית גנזי, בשלח דף תנג).

עכשיו נוכל להבין את המשמעות של סכנת החיים שעמדה מעל ראשם של בני ישראל בים סוף. כדי להשיג מדרגה גבוהה יותר של קדושה הם היו צריכים לבטל את עצמם בצורה מוחלטת עד כדי סכנת מוות ח"ו.

המסירות נפש של בני ישראל עזרה להם להתנתק מהטומאה של מצרים ולזכות באור חדש מפי הקב"ה. בני ישראל זכו לראות את השכינה ולהצביע עליה, כמו שכתוב: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו,ב). רש"י מפרש שהם ראו את השכינה בצורה בהירה כמו הנביאים הגדולים. "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים "  (רש"י שמות טו,ב).

מתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת ללא מוצא, בני ישראל הראו את גדולתם ומסרו את נפשם. הם נכנסו לים עד שלא יכלו לנשום. התלמוד בבלי משווה את הקושי של קריעת ים סוף לפרנסת האדם ולמציאת זיווג. (פסחים קיח ע/א   ו-סנהדרין כב ע/א). 

הקושי נמצא בעובדה שהאדם צריך לבטל את עצמו לקראת החתונה ולהתחיל חיים חדשים עם בן זוגו. גם בנושא הפרנסה האדם צריך להתנתק מהתלות בהורים דרך קשיים זמניים ולאחר מכן הוא יוכל לייצר מקורות חדשים של פרנסה.

נראה לומר שהזיווג רומז לבית המקדש שהוא מקום החיבור בין ישראל ובין הקב"ה. הפרנסה והשפע באים לעולם ממקום המקדש ומתפשטים בכל מקום. יוצא מכאן שבנין המקדש גם הוא קשה כקריעת ים סוף. הקב"ה צריך להתערב בצורה מפתיעה וניסית. אבל יש תנאי חשוב שצריך להתקיים לפני שהקב"ה עושה נס בסדר גודל של קריעת ים סוף. עם ישראל צריך להסתכן ולהיות מוכן למסור את הנפש. יש מדרש נפלא שאומר שבלב הים, הר הבית נעקר ממקומו כאשר אברהם אבינו עוקד את יצחק על המזבח.

כמו שכתוב: "ר' יוסי הגלילי אומר כשנכנסו ישראל לים כבר הר במוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאלו עקוד עליו ונתון על המזבח, ואברהם כאלו פשט ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו. אמר המקום למשה, משה בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפלה, אמר לפניו ומה בידי לעשות, א"ל הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו', ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו" (מכילתא בשלח פרשה ג,  טו).

לומדים מהמדרש שהמסירות נפש של ישראל למען ה' והמקדש מצילה אותם. לכן הוא מזכיר את העקידה המסמלת את המסירות נפש הכי גבוהה שיכולה להיות. בהמשך הקב"ה כועס על משה רבנו שעומד ומתפלל במקום לעשות מעשה.

כאשר יש מלחמה ועם ישראל בסכנה הדבר הנכון הוא להילחם למען שם ה' ולא להתפלל בבית כנסת. כאשר תוקפים אותנו מה עלינו לעשות? להתחבא בבונקר או להסתער על האויב במסירות נפש? כאשר יש פיגועי טרור בונים כל מיני סוגים של מיגוניות או משמידים את האויב? המסר שניתן ללמוד מקריעת ים סוף הוא להסתכן ולא לחשוש.

בית המקדש אולי ירד מהשמים אבל רק לאחר שנמסור את הנפש ונהיה בסכנה ממשית כמו במלחמת ששת הימים או בשואה. נראה ללמוד מהמדרש שמנהיגי ישראל זהירים מדי כמו משה רבנו שחשש להנהיג את העם לתוך הים.

ברוך ה' העם בריא ואינו חושש מלמסור את נפשו במלחמת מצווה ולקדש שם שמים. בימינו יש לנו אותה בעיה כאשר המנהיגים אינם רוצים לנצח במלחמות ונעצרים לפני הכרעת האוייב. ראו את  כל המלחמות והמבצעים אחרונים או הטיפול בטרור הערבי של החודשים האחרונים.

כאשר עם ישראל מוכן למסור את נפשו כמו בקריעת ים סוף או בעקידת יצחק, הקב"ה מזיז הרים ממש וגואל אותנו. לכן הוא עקר את הר המוריה והביא אותו בלב ים סוף. בע"ה נבין את המסר של נס קריעת ים סוף המגלה את גדולתה של ישראל שמוכן למסור את נפשו למען קידוש השם ובית המקדש.