זהות יהודית בשפה ישראלית
זהות יהודית בשפה ישראלית

במרוצת השבועות האחרונים רוגשת הציונות הדתית סביב החלטתו של הרמטכ"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט, להעביר את ענף התודעה היהודית מאחריותה הבלעדית של הרבנות הראשית לאחריות משותפת של הרבנות יחד עם חיל חינוך תחת מטריית פיקודו של ראש אכ"א.

בתקופה זו הזדמן לי לקיים לא מעט ראיונות ולקרוא לא מעט ראיונות ומאמרים של רבים מנושאי דגל המאבק שכשל, ובפיהם של אותם רבנים יקרים ומוערכים שכולנו, ללא בדל ציניות חלילה, עפר לרגליהם, דברים חשובים מאין כמותם על הפגיעה הצפויה ברוחו של החייל הישראלי עם ניתוקו של האגף לתודעה יהודית ממקורות היהדות הפועמים בצבא, קרי הרבנות הצבאית.

היו מאותם רבנים חשובים שהתמקדו בדבריהם בהיסטוריה של האגף, היו שהציגו דוגמאות להשפעת הרוח הזו בשדה הקרב, היו שדיברו על הבורות שיש למגר משורות הצבא, היו שדיברו על חשיבות החריזה מימי יהושע בן נון, יהודה המכבי ועמנואל מורנו, וכולם צודקים בכל מילה ממילותיהם, וכולם משכנעים בכל משפט, השאלה היא רק את מי.

לעניות דעתי הבעיה היא שכל אותם דברים נכוחים ונפלאים משכנעים אותי ואתכם, כמו גם בנים אחרים לציונות הדתית, אבל אין מה לעשות, את ההחלטה לא מקבלים בבית המדרש אלא במקום אחר ולא על ידי רבנים והוגים אלא על ידי קצינים ויועצים. כל אותם רבנים ורבנים צבאיים במיל (ושאינם במיל) ניהלו את המאבק ההסברתי לטובת הרבנות הצבאית בשפת בית המדרש, וזו אכן שפה נפלאה ומפיחה רוח בשדות העשייה ובשדות הצבא (הרי די במבט קל לשורות הפיקוד בצה"ל כדי להבין עד כמה בכוחו של בית המדרש הזה לתת עצמה לגייסות שלמים), אבל ממש לא בטוח שזו השפה לניהול מאבקים בשדה המטכ"ל.

אין בי ספק שלו היה הדיון על עתיד הענף לתודעה יהודית מתקיים בבית המדרש זו הייתה בדיוק השפה הנצרכת כדי להוביל להחלטה אחרת של הרמטכ"ל. במקרה שכזה אכן שיח בית המדרש היה נוחל הצלחה מוחלטת מול כל טיעוני 'הארץ' ורדיפת עיתונאיו את הרבנות הראשית ואת הרב הצבאי הראשי עצמו.

אבל, רבותי, לא זו השפה שיכולה הייתה לשכנע את הרמטכ"ל. אייזנקוט אינו רב, הוא רב אלוף, וככזה השפה והשיח שמשכנע אותו הוא אחר.

כל אותם טיעונים שהועלו ובהם החשש מהרגע בו מול דף פרשת השבוע שיפיק הרב הצבאי הראשי יופק לחיילי צה"ל גם דף מסרים פלורליסטי ואולי אפילו רפורמי, משכנעים את יושבי בית המדרש, אבל  אדם כאייזנקוט לא מבין על מה הסערה. כל אותם חששות ממסרים גדושי ספקות בשאלת טוהר הנשק, מסרים שיעלו מהמתכונת החדשה של ענף התודעה היהודית, נראים בעיני יושבי בית המדרש כהרי אסון אבל בשפתו של הרמטכ"ל ממש לא ברור על מה אתם מדברים, וממש לא מרוע לב הוא סבור כך. השיח השליט במטכ"ל הוא השיח השליט בישראליות העכשווית, וזהו שיח השיויוניות הדמוקרטית, וכשזהו השיח הרמטכ"ל מקשיב לטיעוני הרבנים אבל גם לטיעונים שמנגד, ולא מצליח להבין למה מייצגי הדתיים בצה"ל רוצים לעצמם את המונופול על פרשנותה של היהדות ועל התודעה והזהות הנכונה שעולה ממנה.

מבחינת אדם כאייזנקוט אכן יש מי שרוחו של יהושע בן נון הופכת אותו לחייל טוב יותר, אבל יש גם כאלה שרוחה של ישראל הליבראלית הדמוקרטית והחופשית היא שהופכת אותו לחייל טוב יותר, ובין אלה לאלה הוא צריך לתמרן ולמצוא פתרון של פשרה. כאשר אלו התפיסות וכאשר אליל הדמוקרטיה הוא העליון מכל, הפשרה שהתקבלה נשמעת ההגיונית ביותר.

כשיוצאים למערכה הסברתית כלל ישראלית לא ניתן ולא נכון לדבר בשיח של בית מדרש. ושוב אדגיש, בעיניי האישיות שיח בית המדרש הוא הנפלא המזוכך והמזוקק מכולם, אבל כאשר רוצים להגיע להישגים יש לשקול את השיח על פי המקשיב ולא רק על פי הדובר. בטרם יצאתם, רבותיי, למערכה על ענף התודעה היה נכון להיערך כמו אל כל קרב ולא לקוות שאם נמשיך ונדבר בשיח הפנימי שלנו זה ישכנע מישהו. היה צורך לבחון היטב את שדה המערכה, לאסוף מודיעין, להכין תחמושת, לתרגל סימולציות מול "אויב" דמה, לבחון תחמושות שונות ולהגיע למסקנות באשר לתחמושת הראויה והמתאימה לקרב המתקרב ורק אז, חמושים וערוכים לצאת להסתערות.

לשיקול דעתכם לקראת המאבק הבא שבוא יבוא, ומן הסתם בקרוב, תסמכו על 'הארץ'.