שער התהילה לתורן ייפתח

ד"ר דרור אידר , ט"ו בשבט תשע"ו

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

הנה ממתק אקטואלי לט"ו בשבט. בערב פסח תש"ז (4.4.1947) פירסם נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" את שירו "על אֵם הדרך".

לימים הלחינה אותו נעמי שמר ושרה אותו להקת חיל הים, ולא בכדי. השיר, עיבוד משוכלל לשיר עַם יידי, נגע בנושא יקר לאלתרמן וליישוב העברי: ההעפלה "הבלתי לגאלית" ארצה של שרידי החרב מבני עמנו, למרות האיסור הבריטי. 

"על אֵם הדרך עץ עמד, / עמד נופל אפיים. / נומה, בן. הלילה רַד. / ליל סער על המים". בספינה המיטלטלת מספרת האם, באמצעות קורותיו של עץ, על שלושה דורות: אביה (סבו של הילד), אבי הילד ולבסוף ההווה של הילד. ערום מפרחים ופירות היה העץ ("אין ציץ ואין תפוח... אין פרח ואין פרי"), כשהגיע הסבא וכבש בו ראש בתפילת מנחה, "פניו לירושלים". שנים לאחר מכן נקשר האבא אל העץ, "עקוד בחבל" והומת בייסורים, "צנח ממזבחו לאט, פניו לירושלים". האנטישמיות המסורתית, מהפוגרומים ועד לשואה, מוצגת פה כחזרה על מעשה הצליבה ההוא. 

כזכור, המעשה מסופר בספינת מעפילים הנלחמת לא רק בסערה הימית אלא בסערה העולמית המתנגדת לשיבת ציון (כאז, כן עתה). מה אירע לעץ שהיה עמוד תפילה בזמן הסב, ומזבח שעליו הומת האב על קידוש השם? "על אם הדרך עץ נכרת, / נכרת וַיְהִי לתורן...". הוא משיט עכשיו את דור הבנים והבנות ארצה. "...שער התהילה / לתורן יִפָּתֵחַ./ הוא גם היום עמוד תפילה, / הוא גם היום מזבח". 

העץ כסמל רב משמעות המייצג את העם היהודי. "כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי", קרא הנביא ישעיהו. שם, בגלות, העץ יבש וחסר פירות "יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ" (ישעיהו), "נופל אפיים", ועם עלייתו ארצה, ניבא אלתרמן, "לא ייפול אפיים", אלא יוציא פרח, יציץ ציץ ויגמול שקדים. מקומו של העם היהודי הוא בארצו, שבה יגיע, בסופו של תהליך, לבריאות נפשית. לכן נכרת העץ בדרכו לשמש תורן לספינת המעפילים. כריתת העץ היא גט הכריתות שנתן העם היהודי לגלוּת, ולא במקרה הוא חוזר לחיים עם עלייתו־העפלתו ארצה והינטעותו בה.  
מכאן רמז לסימני ההבקעה בהיסטוריה של העם הקשורים גם במצבה של הארץ. בלשון התלמוד (סנהדרין צח): "ואמר רבי אבא: אין לך קֵץ מגולֶה מזה, שנאמר (יחזקאל לו) "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ - לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". הנביא יחזקאל, איש המאה השישית לפנה"ס, צוטט על ידי רבי אבא, איש המאה השלישית לספירה, שעלה (העפיל?) מבבל לארץ ישראל, ושניהם פורשו בידי רש"י, איש המאה ה־11: "כשתיתן ארץ ישראל פִּרְיָהּ בעין יפה - אז יקרב הקֵץ, ואין לך קץ מגולה יותר". לכן, אגב, מומלץ לאכול בט"ו בשבט דווקא פירות טריים מתוצרת הארץ ולהותיר את המיובשים ("העצמות היבשות") על השולחן כזכר לגָלות, שאליה לא הצליחו פירות הארץ להגיע בעודם "חיים". 

דומה שעומק תפיסתו הציונית של אלתרמן התמצה בסמל התורן (מצפן!), שלדבריו היום הוא "גם עמוד תפילה" ו"גם מזבח". לא חילון ולא מרד טוטאלי, מפרק כל, אלא קידוש המעשה הציוני והכללתו במסורת הארוכה של עמנו. מבחינתו, הציונות לא באה לסלק את היהודי הישן אלא לשלבו במציאות חייו החדשה של העם בארצו. ספינת המעפילים היא סמל לציונות החותרת לצאת ממצרים וממדבר העמים, להקים ארץ חדשה במולדת ההיסטורית. בדרכה ("אֵם הדרך") ארצה, היא אינה זונחת את עמוד התפילה ומסירות הנפש של הדורות הקודמים על המשכיות העם. לכן "שער התהילה / לתורן יִפָּתֵחַ" - מול שערי אירופה הננעלים, נפתחים שערי התפילה והתהילה לאלה העולים בספינות לירושלים. 

כשלושה חודשים אחרי פרסום השיר, יצאה ממרסיי אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" ועליה יותר מ־4,500 מעפילים, שרידי חרב, ביציאתם ממצרים של ימינו, ו"פניהם ירושלים".

מתוך "ישראל היום"