אנחנו רגילים להסתכל על העולם בעיינים מערביות, לפי תפיסת המערב העולם בנוי ממדינות. מדינות מורכבות, או לפחות הורכבו בעבר, מעמים. לכן גם המרחב הערבי, השבטי-חמולתי, מורכב מעמים שונים, וכך יצרו הבריטים והצרפתים את ה'מדינות' הערביות בהסכם סייקס-פיקו.
אמירה זאת בלתי נכונה בעליל, מסופר על בגין שאמר לסעדאת מיד אחרי חתימת הסכם השלום "חתמנו הסכם עם המדינה הערבית הגדולה ביותר". "חתמתם הסכם עם המדינה הערבית היחידה" תיקן אותו סעדאת, "כל השאר הם שבטים עם דגלים"
העם הפלסטינאי הומצא בין שנות ה20 של המאה הקודמת לשנות ה80, בשנות ה20 ניסה חאג' אמין אל חוסייני ימ"ש, המופתי הירושלמי, לגבש את הערבים תושבי ארץ ישראל תחת זהות לאומית. נסיון זה לא עלה בידו בעיקר בגלל שאוסף המהגרים שהרכיב את החברה הערבית באותם ימים הרגיש שיכות למקום ממנו הגיע בעיקר לסוריה ולמצרים. גם מדינות ערב לא קיבלו את הגדרת ערביי ארץ ישראל כ'עם' נפרד. סוריה ראתה תמיד בארץ ישראל את המחוז הדרומי שלה ואת ערביי הארץ כ'סורים', ח"כ לשעבר עזמי בשארה אומר זאת בקול רם עד היום...
ירדן מאידך ראתה בארץ ישראל חלק אינטגרלי של ממלכת ירדן וכידוע כבשה את יהודה ושומרון במלחת השחרור וסיפחה אותם לשטחה, סיפוח שאף מדינה לא הכירה בו למעט שתי מדינות בריטניה ופקיסטן,
כחלק ממאבקים פנים-ערביים הקימו הסורים את הארגון לשחור פלאסטין בשנת 1964, מטרת האירגון היתה כמובן שחרור ארץ ישראל מידי היהודים וסיפוחה לסוריה... איש במשטר הבעת הסורי לא העלה על דעתו לתת לערביי ארץ ישראל עצמאות אחרי השמדת המדינה היהודית. ההכרה הערבית בקיומו של 'עם פלסטינאי' התרחשה למעשה אחרי מלחמת ששת הימים והסתימה רק בסוף שנות השמונים עם ויתורה של ירדן על דרישת הבעלות שלה ליהודה ושומרון.
עד הסכמי אוסלו, המדיניות הישראלית שללה את קיומו של העם הפלסטינאי, מפורסמת אמירתה של גולדה מאיר, ראש ממשלה ישראל מטעם מפא"י - מפלגת העבודה של היום, "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה 'עם פלסטינאי'.", כאשר הלכה ישראל בהנהגת יצחק שמיר לועידת מדריד, התעקשה ישראל שלא תהיה משלחת פלסטינאית אלא משלחת ירדנית-פלסטינאית, הרי איננו מכירים בקיומו של עם כזה.
הסכם אוסלו טרף את כל הקלפים, ומדינת ישראל חתמה שורה של הסכמים עם נציגות ברורה של הפלסטינאים. גם ממשלת הליכוד שנבחרה מייד אחרי רצח רבין, לא ביטלה את ההסכמים הללו ולמעשה הם קיימים עד היום. למעשה הימין, או לפחות חלק ממנו, נשאר כמעט היחיד בסרובו להכיר בקיומו של עם פלסטינאי.
אין בעולם דרך להגדיר עם, וברור שמאז ימי התורה, עם שבעים אומות העולם, התרבו האומות. וכיום האו"ם כולל בתוכו למעלה 190 מדינות ובעולם יש מאות רבות של לאומים שונים, אם קבוצת אנשים מסוימת מבקשת להכריז על עצמה כעם לו יהי!
אומר הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט' י"ט) " ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה--שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו." כלומר בני נח מצווים על הדינים, ומאחר ואנשי שכם לא שפטו את שכם בן חמור נתחייבו כולם מיתה, כדין גוי שעבר על אחת משבע מצוות בני נח.
מקשה עליו המהר"ל (גור אריה וישלח) "ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ? כי היו יראים מהם ואף על גב שנצטוו על הדינין היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמה פטריה" אומר המהר"ל, איך אנחנו יכולים לאמר שכל אנשי שכם נתחייבו במיתה בגלל שלא דנו את שכם בן חמור, הרי הוא הנשיא שלהם ולא ניתן לצפות מאדם פשוט שידון את הנשיא? ומתרץ המהר"ל תרוץ חשוב ועקרוני "... אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא דעשה רק אחד מהם כיוון דמכלל העם הוא כיון שפרצו להם תחלה מותרים ליקח נקמתם מהם והכי נמי כל המלחמות... אף על גב דהיו הרבה שלא עשו, אין זה חילוק כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבא עליהן למלחמה וכן הם כל המלחמות".
אומר המהר"ל, בצורה ברורה, אם אדם בן של עם מסוים עשה מעשה נבלה לישראל, בני אותו עם מחויבים לדון אותו. אם הם לא עושים את זה, הרי בני כל אותה אומה נמצאים במצב מלחמה עם ישראל.
שייכות לעם, אינה מקנה רק זכויות, כפי שסובר השמאל, היא מקנה גם חובות. הרשות הפלסטינאית לא תולה ברחובות הערים את 'הבודדים' שרוצחים יהודים, אדרבה הם קוראים על שמם רחובות ומעניקים לאלו שנתפסו חיים בזמן פגיעה ביהודים קצבה נדיבה לזמן שהותם בכלא. לכן כל העם הפסלטינאי נמצא במצב מלחמה עם עם ישראל.
במצב מלחמה אומר המהר"ל, אין בודדים, יש רק עמים:
" אף על גב דהיו הרבה שלא עשו (רע לישראל), אין זה חילוק כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבא עליהן למלחמה וכן הם כל המלחמות"