מלכים א' פרק א'
בדיוק לזה נועדה הדמוקרטיה: לרגעים שבין השמשות. להרף העין שבו ראש הממשלה מעורפל הכרה במושב האחורי של אמבולנס; לשניות שבהן הנשיא נשמט, חי-לא-חי, במושב האחורי של מכונית פתוחה בדאלאס טקסס אחרי שנורה בראשו; לדקות שבהן המלך, חסר הכרה ואכול סרטן, נוחת בפעם האחרונה בשדה התעופה של רבת עמון.
בדמיוננו עולה זיכרון מנחם בגין הכבוי, שעוזריו הקרובים חותמים בשמו על מסמכים; בשיחת הטלפון שבה עובר השלטון משרון נטול ההכרה, שמוט הראש, באמבולנס הדוהר מחוות שקמים; ביתמות הגדולה של ליל 4 בנובמבר 1995. מי כאן מקבל את ההחלטות?
הדמוקרטיות הגדולות בנו פיקציות חוקתיות לתפארת, כדי להרגיע את התבהלה שאוחזת למשמע הידיעה שאין מלך בישראל, תבהלה שעלולה להפוך במהירות לאנדרלמוסיה. השלטון הוא ציר מגנטי שתמיד מתמלא: בראש ממשלה בפועל או בסגן נשיא שמושבע על תנך במטוס. המלך מת? יחי המלך החדש. המלך נבצר? יחי ממלא מקום המלך, או המלך בפועל, או מועצת המלך. כשהמלך משתתק, אמורים חוקי היסוד והיועצים המשפטיים לדבר, ולהפר את הדממה המעיקה.
אבל אם המדינה זה אני, מה עושים כשהאני איננו, בגופו או ברוחו? שליטים אבסולוטיים לא יכולים להרשות לעצמם למנות מחליף או להסדיר העברת שלטון, כי הדבר חותר תחת יסודות שלטונם המוחלט. אם 2985 שנה אחרי מותו, אנחנו עוד שרים "דוד מלך ישראל חי וקיים", סביר להניח שלדוד לא היה דחוף להזכיר לעם בחייו את אפשרות מותו.
גם התלמוד מעיד שדוד ניסה לנצח את המוות: "ביום שהיה צריך למות, בא מלאך המוות אליו ולא היה יכול לו (להרגו), שלא פסק פיו מלימודו. אמר מה אעשה לו? היה לו גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות והרעיש בין האילנות, יצא לראות. כאשר ירד במדרגות (בדרך לגן) נפלה מדרגה תחתיו, השתתק ונחה נפש".
למה הובס אדוניה והומלך שלמה? אולי כי בהיעדר חוקה, בת שבע ונתן נהנו מחוש תזמון מוצלח יותר מאשר מתחרהו של שלמה. הם הבינו שדבר המלך לבדו הוא שיקים את יורשו. אם אדוניה היה מתאפק עוד כמה ימים לפני שיאסוף רכב ופרשים בדרכו להכרזה על נבצרותו של דוד, אולי אביו החולה כבר היה מאבד את ההכרה, ובקרב הירושה היה מטה את לב העם אליו; אבל הוא מיהר, והמלך דוד, שחווה זאת כנסיון הפיכה תחתיו, מכריז על אדוניהו כמורד ועל שלמה כיורש. ובת שבע משיבה בשקר הלבן, המנצח, זה שהופך בעיני המלך דוד את סוגיית היורש לתאורטית בלבד: "יחי אדוני המלך דוד לעולם".
מתוך הפרק היומי בתנ"ך