מאסרו של נכדי, מאיר אטינגר, מעלה בי זיכרונות כואבים. אינני יודעת מי מכם זוכר שבתש"ם (1980) נעצר בעלי, הרב מאיר כהנא זצ"ל, באותו צו מנהלי בזוי.

צו מנהלי שולל מהאדם את חירויותיו הבסיסיות. אפשר להחזיקו ללא משפט וללא כתב אישום למשך שישה חודשים ולחדש את הצו ללא הגבלה.

אילו היו ראיות שנכדי מאיר ביצע פשע, היה על התובע להמציא כתב אישום ולשפוט אותו בבית משפט בדלתיים פתוחות. ואולם לא הומצא נגדו כתב אישום משום שהוא חף מפשע.

מה שהוא עשה אינו נחשב פשע בשום מדינה דמוקרטית. מאיר הביע דעות שנויות במחלוקת בבלוג שכתב באתר 'הקול היהודי'.

רשויות המדינה אינן מחבבות – בלשון המעטה – את רעיונותיו. לאחר שלושת החודשים הראשונים לכליאתו, כשהובא לבית המשפט לדיון חוזר, הורה השופט להמשיך את מעצרו. והנימוק?  מאיר לא שינה את דעותיו. עורך הדין מטעם "חוננו" הגיב: "תכלית המעצר היא חינוך מחדש, כמו בצפון-קוריאה".

את הצו המנהלי אפשר להאריך בשישה חודשים בחתימה אחת של שר הביטחון, ולאחר מכן בעוד שישה חודשים וכך הלאה  – מאסר עולם בתשלומים.

האם ישראל הופכת למדינה טוטליטרית? מה קורה למדינתנו האהובה, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון?

ביום רביעי, י' בשבט (20 בינואר), שבועיים לפני מועד פקיעת הצו שחתם עליו שר הביטחון יעלון, החל נכדי מאיר בשביתת רעב. אני מייחלת ומתפללת, ששביתת הרעב תצליח לגעת בלבו של שר הביטחון ומאיר ישוחרר. אולם אני גם מודאגת וחרדה לבריאותו.

אנא עתרו למען שחרורו המידי של מאיר אטינגר. הכל תלוי בשר הביטחון משה יעלון שחורץ את גורלו של מאיר.

אנא שלחו מיילים ופקסים לשר משה יעלון, לנשיא ולראש הממשלה.