עַם נוֹשַׁע בַּד'

תגובה לדברי הרב אורי שרקי

הרב ברוך אפרתי , י"ז בשבט תשע"ו

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

במאמרו האחרון, כתב הרב שרקי שתי הנחות שיש בהן אפשרות לתקלה גדולה.

ראשית כתב, שבשירה על ירושלים משירי נעמי שמר אין איסור קול באשה ערווה.

הוא הסתמך על החיד"א בספר 'ראש יוסף' בשם האור החיים הקדוש.

והנה, אכן החיד"א כתב בספרו 'ראש דוד', שיש סברא לומר שבהשראת שכינה של נבואה וכדומה אין איסור קול באשה משום שאימת שמים עליו. אך השתמטו מהרב שרקי דברי הסיפא של החיד"א שם, אשר כתב שאין לסמוך על כך למעשה משום שאיננו בקיאין בבעיתותא בימינו. והפנה למרן הב"י באו"ח בהלכות ביה"כ שכתב כך מפורש (ובכך תרץ השמטת הראשונים דין דומה). כך כתב החיד"א- "ואמר 'בחכמה', משום דכל כי הא צריכא רבה למען דעת בעצם הי בעיתותא מהני. כי הלא תראה דפוסקי הלכות השמיטוהו משום דלא בקיאינן בהי בעיתותא מסלק ההרהור".

לצערי יכולים מחפשי קולי בית הלל וקולי בית שמאי לבוא לטעות מדברי הרב שרקי, ולחשוב שאכן מותר לשמוע הופעה של אשה השרה שירים על א"י וכדומה בהופעה חיה, ועוד לתלות זאת בחיד"א ואור החיים הקדוש.  

גם בעיקר דבריו, לומר ששירת נשים מותרת במלחמות ישראל מסברא, הלא הפוסקים לא הביאו זאת לדינא וגם החיד"א עצמו כתב כאמור שצריך פסיקה ברורה בנושא ולא די בתחושה של השראת שכינה.

אמנם השרידי אש רצה להתיר בשירי קודש בשעת הדחק למנוע התבוללות בנכר, בעולם אחר משלנו, עולם של אחרי השואה.  אך בימינו גדולי הפוסקים כתבו בהרחבה לדחות זאת למעשה, והדברים ידועים ופשוטים.

שנית כתב, שהלוחמים אינם סומכים על זכות לימוד התורה והמצוות במלחמתם.

אמירה זו סותרת עשרות מקורות מדברי הגמרא והמדרש ולהלן חלקם הקטן-

מפורש הדבר במס' סנהדרין (צח) ביעקב אבינו שירא מן המלחמה שמא יגרום החטא, ולא התעלם מכך. ועוד, שחשש ממצוות שביד עשו שכיבד הוריו, והרי לנו מפורש שמצווה מכריעה במהלכי הקרב ולא רק מסירות הנפש של החרבות. ודאי במלחמת מצווה צריך למסור את הנפש ולהתרכז בקרב, אך הדבר חייב לנבוע מזכות התורה וזכות המצוות, דהיינו הדבקות בד' אלקי מערכות ישראל. ולא רק לסמוך על החרב. הלא החייל אינו נהפך לחיה בקרב אלא ממשיך לעבוד את ד', מכוח בית המדרש ומזכות תורתו המרוממת מצוותיו שעידנו את רוחו.

על כן שנינו בבראשית רבה- "א"ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, ובשעה שהוא מצפצף בקולו, אין ידי עשו שולטות...אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, כך הבטיחן אביהן ואמר להם הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו".

וכן בתנחומא- "אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם. וכן את מוצא, שאין השונא בא אלא על ידי רפיון ידים מן התורה".

ובויקרא רבה- "אמר רבי אחא בן אלישוב: חוקים שמביאים את האדם לחיי עוה"ב, הדא הוא דכתיב: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים הוא שעוסק בתורה שהוא עץ חיים, שנאמר: עץ חיים היא. תני בשם ר' אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם".

ובזוהר בלק- "תא חזי כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמיה קב"ה. דאפילו בזמנא דדינא תליא בעלמא ואתיהיב רשו למחבלא לחבלא, קב"ה פקידי ליה עלווייהו על אינון דקא משתדלי באורייתא. והכי א"ל קב"ה כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין כו' תא ואפקיד לך על בני ביתי. לא תשחית את עצה דא תלמיד חכם דאיהו במתא דאיהו אלנא דחיי אילנא דיהיב איבין. את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא כו' ואוליף לון אורחא דיהכון בה. ועל דא לא תשחית את עצה. לנדוח עליו גרזן לנדחא עליה דינא ולא לאושטא עליה חרבא מלהטא כו'. כי האדם עץ השדה דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא כו'. וכל דא פקיד קב"ה על אינון דמשתדלי באורייתא".

ובפתיחתא איכה רבה- " תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר 'על מה אבדה הארץ...על עזבם את תורתי'. רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי, דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוון עלין לקרייתא. ואמרין להון: אייתו לן נטורי קרתא! והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא. והוון אמרין להון: אלין נטורי קרתא? אלין חרובי קרתא! אמרו להון: ומאן אינון נטורי קרתא? אמר לו: אלו סופרים ומשנים, שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה"

והמהר"ל בנתיב התורה האריך להסביר כדרכו את עניין התורה שהיא סדר האדם וסדר העולם, ועסק התוה"ק מרפא ממש, את כל בשרו ואת ראשו, ואף את בני מעיו שהם הצדדים הרחוקים לכאורה מאור השכל העליון. שהתורה מחיה כל, ואשרי מי שעוסק בה בעת צרה ולא חושב שאין לסמוך עליה. ואלה פסוקים מפורשים בתורה שבכתב להריע בפני ד' ולהתפלל לפניו בעת צרה ומלחמה ולא די במה שיוצאים לקרב וסומכים על החרב ועל מסירות הנפש.

ודוד מלכנו במהלך הקרבות התלבט בסוגיות של תורה, מי ישקני מים מבור בית לחם, האם מותר להציל עצמו בממון חבירו. וההתלבטות שם (אליבא דתו'ס) לא היתה בצד מעשי עכשווי משום שודאי היה מותר לו, אלא מצד התחייבות הממון בזה. שכל ראשו של דוד היה מונח בתורה ומכוחה ניצח, וכדברי הגמ' שהיה עסוק בתורה עד חצות לילה ומכאן ואילך בשירות ותשבחות. וכדאמר רבי אלעזר- "מה תלמוד לומר וגבר ישראל וגבר עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שעתידין להינתן על ידיו של משה. וכשהוא ממיך, עתידין להמיך בדברי תורה שעתידין להינתן על ידיו של משה".  שהצלחת הקרבות תלויה בעמל התורה.

וכן המלאך בא ליהושע על שביטלו תורה, ולא מצינו שיהושוע ענה לו שצריך להתחזק בגבורה ולסמוך רק על החרב. ומפורש בגמרא בשבת- "בעון ביטול תורה חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל דכתיב 'והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו'' ואין ברית אלא תורה".

והרמב"ם כתב על מרכז הרוח במלחמה-  "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה". דהיינו שיש להשען על ד' המושיענו, ורק מכח זה להלחם כל העת. ולא לחשוב על מניעות חיצוניות כגון ילדים ואשה וכו', אלא להלחם בכל הכח בשל הזכות הרוחנית של דבקות בד' המצווה לצאת לקרב ולייחד שם השם.

ובגמרא מכות- "א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם'? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה".

ולכן מצינו רבי עקיבא וחבריו עוסקים בתורה בעת פורענות ומלחמה, ונהרגים עליה, וזו גבורתם האמיתית אשר מילאה את לוחמי המרד בעוז רוח. ור"ע שנושא כליו של בר כוכבא היה, לא ערער על הסיעתא  שבתלמוד תורה בשעת המלחמה, אלא המשיך לעמול בה ועליה נתפס, ומתוך כך גם הגיע לסיוע מעשי לראשי המרד.

לסיכום, אפשר לרומם רוח ישראל ורוח הקרב גם בלי להנמיך את רוממות התורה ואת ערכה העצום כיסוד המכריע את מלחמותינו בעבר ובהווה.

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּד' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ

וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ