מעמד הר סיני הוא המאורע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות עם ישראל. ביום הזה נהיינו לעם. קיבלנו תורה, והבריאה הצדיקה את קיומה ואת סיבת בריאתה, שכן "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה" – לולא ברית התורה בה נֶהְגֶה יומם ולילה – "חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"(ירמיה לג, כה), העולם לגמרי מיותר.

זה היה אירוע מרגש שבעצם היווה את ההוכחה הסופית שאכן יצאנו ממצרים. כבר במעמד הסנה בורא העולם מסר סימן למשה רבנו כדי שידע שביצע את שליחותו: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ – בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). לא מצוֹת, לא מן ואפילו לא קריעת ים סוף מהווים הוכחה שיצאנו מהמקום הנורא הזה. מתן תורה הוא-הוא ההוכחה שלא יצאנו ממצרים לטיול במדבר אלא כדי לקבל תורה וכמובן, בעתיד הקרוב לנחול את הארץ המובטחת. 

מעמד הר סיני הוא מעמד היסטורי גם מבחינה ניסית. "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שם כ, יט) אומר הפסוק ומלמד על נס שבלתי ניתן להשגת אנוש: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת!" (שם פסוק טז). החולים כולם התרפאו. העיוורים ראו, החרשים שמעו, הנכים עמדו – והכי חשוב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם פסוק ב). 600,000 איש, ועדיין הכתוב  נוקט לשון יחיד – "ויחן שם ישראל" ולא "ויחנו". כולם יחד, כאיש אחד בלב אחד. בהחלט ניסי ניסים.

חז"ל מוסיפים עוד פרט ניסי שנראה לכאורה לא כל כך נצרך: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צווחה, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: 'אנכי ה' אלקיך'" (שמות רבה יתרו, פרשה כט). במתן תורה הייתה דממה מוחלטת בכל העולם. לא רק למרגלות הר סיני. מה העניין בזה?

דיבור לעולם חל על ידי שניים. אם יש שומע, יש מדבר. אם אין מי שישמע, הדיבור הוא חסר משמעות. זה נשמע אולי קצת פלספני, אבל יש לכך השלכות מעשיות והלכתיות. למשל, הדין של "שומע כעונה": אדם מחויב לקרוא מגילה או לומר את נוסח הקידוש לדוגמה, בא חברו ומשמיע לאוזנו את מה שצריך לומר וכך הוא יוצא ידי חובת האמירה. התרגלנו לכלל הזה אבל זה קצת אבסורדי: למה השומע קיים את מצווה? הוא אמר משהו? לא. אבל בזה שהוא שתק והקשיב, הוא נטל חלק בדיבור עצמו. הוא הפך להיות שותף בדיבור. השומע, נחשב כעונה – כמדבר.

זהו העניין הנשגב בשתיקה של כל הבריאה כולה במעמד הר סיני. הבריאה כולה שתקה והקשיבה ובזה התחברה לקול היחיד שכן נשמע: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". בעצם, מכל מקום בבריאה יצא הקול הזה. כל יצור או עוף ששתק, זה מה שהוא אמר.

לכל אחד מאתנו יוצא לשמוע על משהו גדול, מעורר התפעלות או חלילה כאב וצער. כדי להוכיח על השתתפותנו, האינסטינקט הראשון הוא להגיב. לומר משהו ולהראות לכולם שאנחנו בעניין. "פרסמת תגובה, משמע אתה קיים". במתן תורה למדנו שהשתתפות שבשתיקה היא הרבה יותר עוצמתית. "לְךָ דֻמִיָּה, תְהִלָּה!" (תהלים סה, ב). שבת שלום! שבת שקטה.

מתוך הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"