חופש ביטוי או חופש שיסוי
חופש ביטוי או חופש שיסוי

האם לפי ההלכה יש חופש ביטוי וחופש אומנות?

אותם ויכוחים בתקשורת בין שרת התרבות לאמנים מחייב אותנו להתייחס למקומו של חופש הביטוי ביהדות. צריך לדעת שהיהדות עולה בנושא זה על כל דמוקרטיה בעולם מאחר ולא רק שיש חופש ביטוי אלא יש חובת ביטוי. וכנגד זה יש גם חובה לשמיעת ביטוי של כל אדם. לא רק זכות אלא חובה.

הרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין "וְכֵן תַּלְמִיד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רִבּוֹ, וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר אִם שָׁתַק הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוֹם "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ" וְעַל "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". בתורת ישראל האמת תורה דרכה. חובת הביטוי וחובת שמיעת המבטא היא כדי שהדברים יתלבנו ויתבררו והאמת תצא לאור.
כמובן דבר זה חייב להיעשות בדרך של כבוד ונועם כתלמיד לפני רבו.

הדמוקרטיה המערבית נותנת זכות ביטוי גם אם הדברים נעשים בדרך של חופש ביזוי ושיסוי ואז רוח הדיון היא כך שגם אם אדם אומר את דבריו בנועם כבר אף אחד לא שומע ולצערנו זה מצב הדיונים בכנסת הנוכחית שאף אחד כבר לא בא לדיונים מאחר וממילא אין דיון וח"כים עולים לנאום מול כסאות ריקים. דברים אלו הם תוצאה של התרבות המערבית שבה העיקר שכל אדם יאמר את דבריו וכל סיעה תדאג לאינטרסים שלה בצורה של מקובעות מחשבתית ללא דיון ובירור האמת.

אומנות מתוך נאמנות לעם ולמדינה

תורת ישראל אמנם אינה מקנה חופש אומנותי במובן המקובל של העניין. אנו רואים כי תורת ישראל אסרה את אומנות העבודה זרה הפסלים והצלמים וגם את כל הדומה לה. אך צריך לדעת שהתורה לא אסרה את האומנות עצמה שהרי הייתה אומנות למקדש ולדברי הרשות. בעניינים של ערום ואלימות השכילה התורה להרחיק את האומן הזה מאחר וברור שחברה יהודית שמתנהלת על פי ערכי ישראל תגן על עצמה מפני הקלקול הזה ותתנה עם אותו אומן או שתתנהג לפי הערכים שלנו או שתצא מתוכנו ותמצא חברה אחרת.

החברה הדמוקרטית חיה בסתירה פנימית כי היא נותנת לכל אדם לבטא אומנות איך שהוא רוצה ואז כיצד יסבירו לאדם שרוצה להיות נודיסט ולהסתובב ערום למה הוא יעצר על מטרד לציבור והרי בענייני אומנות מפרסמים דברים של תועבה וערום בשם חופש האומנות במימון המדינה. הדברים פשוטים גם לשיטתם כי החברה הנורמטיבית אינה סובלת דפוסי התנהגות כאלה ולכן דינו להיות מורחק מהציבור ועל אותו משקל תורת ישראל נוהגת בענייני אומנות.

חופש ביהדות זה שיש איזון בין חופש לאדם הפרטי ליצור ומאידך יש חופש לחברה לקבוע את הנורמות והערכים הציבוריים של הכלל. במציאות שלנו המיעוט כופה את מעשיו הפרובוקטיביים בדברים האלה נגד הציבור הגדול הדומם שאם היו נותנים לו את הביטוי הראוי היה מתקומם נגד הדברים האלו.

לא לממן אומנות חתרנית

בעניין זה צדקה שרת התרבות מירי רגב בכך שאמרה שאמנם אנו נמצאים בדמוקרטיה ויש חופש ביטוי ואומנות ואיננה מתכוונת לקבוע לבני אדם מה יכתבו יאמרו יפסלו ויציירו אך היא כממונה מטעם המדינה והעם וכנבחרת ציבור אם היא רואה שיש דברי אומנות לא לגיטימיים של מיעוט שחותרים נגד המדינה ומטפחים את הטרור ואת הסירוב לשרת בצהל ומוציאים לעז על המדינה בבמות הבינלאומיות אז אין שום סיבה שהמדינה כקופה הציבורית של החברה תממן את הדברים האלו. הקופה הציבורית תפקידה להגן על עצם קיומה של המדינה והחברה והיא כנבחרת ציבור תפקידה לשמור על הקופה הציבורית שתשרת את הציבור ולא יעלה על הדעת שיופנה משאב ציבורי לגורם חתרני כזה.

משיבים לה אותם גורמים שהאומנות הם דלה ומדולדלת ואם המדינה לא נותנת הרי שהיא משתיקה אותם לגמרי. התשובה על זה שזו אינה השתקה. שיחפשו אותם גורמים חברה שזו דרכה ואמונתה ושהם יממנו דברים אלו. לא יעלה על הדעת לכפות על חברה שרוצה בקיום המדינה לממן ביטויים חתרניים נגד המדינה.

ערכי תורת ישראל מאוזנים

החברה המערבית המודרנית חיה בסבך של סתירות פנימיות בעניינים אלו וחבל שאינה עוסקת בתורת ישראל כי אז הייתה מקבל השראה ואיזונים בין כל מיני דעות קיצונית שמתרוצצות בקרבה.

שרת התרבות הקודמת אמרה פעם שהיא שבה מאירופה וראתה בכל המקומות פסלים של עבודה זרה וערום וזה תענוג בשבילה לראות במדינת ישראל שאין בה פסלים כאלו. הרי זה בגלל התורה שנלחמה בדברים אלו. התרבות האירופאית מלאה אומנות של כוחניות אלימות עריות ועבודה זרה בראש כל חוצות בשם האומנות ואשרי תורת ישראל והחברה היהודית שמרחיקה את הדברים האלו ומאמצת דרך של עדינות צניעות ויושר.