תקועים במנהרת הזמן

דווקא כיוון שאני בעד דו־קיום, אני תומך בכל חוק שיילחם בח"כים של בל"ד. מאבק עקבי ונוקשה בכל האמצעים החוקיים כדי להרחיק אותם מסיר הבשר וממצלמות הטלוויזיה.

ד"ר יועז הנדל , ל' בשבט תשע"ו

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

מי רוצה דו־קיום בין יהודים לערבים? התשובה לכך הולכת ונעשית מעורפלת בעשור השביעי למדינת ישראל. מעטים בימין מאמינים בחזון ז'בוטינסקי על שתי גדות לירדן, "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני".

ודאי לא אלה שנושאים את השם בית"ר (קבוצת הכדורגל) בראש חוצות. מעטים בשמאל מאמינים בדו־קיום, אחרת היו מתייחסים לערבים כאל אזרחים ולא כאל מחלקה טיפולית שצריך להכיל. אחרת לא היו נוהגים בעדינות של פטרונים ומוותרים על חובות אזרחיות, ומכאן גם על תחושת השייכות.

אני בעד דו־קיום יהודי וערבי לא כחלק מחלום או שיר של ג'ון לנון, אלא כי אין אפשרות אחרת. אנחנו פה כרוב במדינת הלאום הדמוקרטית שהציונות בנתה, הם פה כמיעוט – ואין מקל קסמים שישנה זאת. הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא קשור למדיניות ביו"ש, הוא זולג לפעמים ומגיע גם לנגב ולגליל, מחלחל לציבור ערבי גדול שנציגיו יושבים בכנסת.

דווקא כיוון שאני בעד דו־קיום, אני תומך בכל חוק שיילחם בח"כים של בל"ד. מאבק עקבי ונוקשה בכל האמצעים החוקיים כדי להרחיק אותם מסיר הבשר וממצלמות הטלוויזיה. למה? כי הם סכנה לחיים המשותפים.

אלא ששם המדינה נתקעת בוויכוח מפוברק. עיון ביומיים האחרונים בכמה מטורי הדעות משמאל יוצר תחושה שמדובר ברדיפה גזענית. ישראל נגד הערבים. הכנסת נגד זועבי, גטאס וזחאלקה. מי שממסגר כך את הסיפור, לא רוצה להתמודד עם המציאות הקשה – הוא רוצה להעלים אותה. הוא לא רוצה להתמודד עם מה שעומד מאחורי הביקור אצל משפחות המחבלים הפלסטינים, מאחורי ההשתתפות במשטים או הרצאות אנטי־ישראליות בתנועת ה־BDS.

השנה היא 2016, אבל אצל חברי בל"ד השעון תקוע ב־1948. זאת האמת שמי שמתעלם ממנה לא מאפשר לדו־קיום לשרוד. המלחמה שהם מנהלים היא על אדמה, על זהות לאומית, על הניצחון הגדול של היהודים שכבשו ושרדו במקום להיזרק לים כפי שהבטיחו מנהיגי מדינות ערב. זה נמצא באוויר. ישראל התקדמה, הם נתקעו במנהרת הזמן.

זו בדיוק הסיבה שהמאבק בלאומנות הערבית הוא הכרח, לא אמצעי לרדיפת ח"כים ערביים אלא רדיפה אחר הדו־קיום. מי שמייצר דה־לגיטימציה לזועבי מייצר דה־לגיטימציה למלחמת גוג ומגוג במדינת ישראל. לחזרה לאפשרות של התקוממות בנגב ובגליל, של בריחה, גירוש ועוד שלל פתרונות מלחמתיים כתחליף לדו־קיום.

זועבי וגטאס (הנוצרי) עמדו במהלך תפילת "אל פאתיחה" כי הם חלק מהמלחמה. יש להם צד, והוא לא הצד של מי שמצדדים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שבה "ירווה לו משפע בן ערב, בן נצרת ובני". הם בעד הרס הקיים. ומי שבעד דו־קיום, ולא משנות סיבותיו, חייב להילחם בהם כדי להפוך את ערביי ישראל לחלק מהמרקם הישראלי. כדי לקדם תהליך השתלבות מלא שבו יש זכויות וחובות. זהות ישראלית.

מי שבעד דו־קיום לא יכול להכיל בחיבה יחס לאומני נגד מדינת ישראל, הזדהות עם אויב שטובח באזרחים. מי שבעד דו־קיום לא יכול להסכים שחלק מהאזרחים לא יקיימו חובת שירות לאומי (כך גם לחרדים) ולוּ רק כיוון ששירות הוא חלק מתהליך גיבוש הזהות. מי שבעד דו־קיום לא נותן הנחות לשאר חברי הרשימה המשותפת בטענה שאין להם ברירה. מי שבעד דו־קיום נלחם. הוא נלחם בגזענות אצל יהודים אצלו בחצר האחורית, והוא נלחם בלאומנות הערבית, בהזדהות של ח"כים ערביים עם האויב, בניסיון לקרוע את החבל. והוא עושה כל מה שאפשר, כי האפשרות האחרת היא אסון.

המאמר מתוך "ידיעות אחרונות".