תנו לצה"ל לנצח

שטיפת מוח מתוצרת 'הארץ', היא שמניעה את המהלך לניתוק ענף תודעה יהודית מן הרבנות הצבאית

מנחם רהט , ב' באדר תשע"ו

לא צריך ללכת רחוק כדי לדעת מראש כיצד יתנהל הענף לתודעה יהודית תחת חסותו של אכ"א.

כידוע, מתכוון הרמטכ"ל להעביר את הענף, שנוהל בהצלחה בידי הרבנות הצבאית, כפי שפסקו מבקר המדינה, מְבקר צה"ל ולוחמים ומפקדים בשטח, לאחריות אכ"א: גוף טכני, צונן, ביורוקרטי, שאינו אמור ואינו יודע לעסוק בענייני ערכים ונושאים שברוח.

ממש לא צריך ללכת רחוק. די להתבונן בהתנהלותו של גוף אחר שהאחריות הפיקודית עליו מצויה בידי אכ"א (לצד חיל החינוך), הנושא את שם צה"ל לשווא: גלי צה"ל, שמיקרופוניו נכבשו בידי אנארכיסטים פורקי עול, שכל קשר בינם לרוח לצה"ל אפילו אינו מיקרי. כמעט מידי יום, הם פוגעים בלכידות העם וברוח הלחימה של הלוחמים, ולעיתים אף מעניקים עידוד מוראלי לאוייב, ולמרות זאת 'מכיל' אכ"א את כל  הקילקולים הללו. השבוע למשל העז השדרן השמאלן רזי ברקאי (והוא לא הכי שמאלן בתחנה), להשמיע במהלך ראיון חי, השוואה מקוממת בין גיבורי צה"ל סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול, הי"ד, לרוצחים הסכינאים המשספים חיילים ואזרחים ברחובותינו. 

באותו ראיון, תהה ברקאי בפני מרואיינו, השר גלעד ארדן: האם שתי אימהות משני צידי הסיכסוך לא מרגישות אותו כאב על אובדן בניהם? ממש כאילו שאל אם ניצולת שואה, אם אינה משתתפת בצערה של אם גרמניה שאיבדה את בנה החייל שלחם בשירות הצורר היטלר ימ"ש. 

ברוח זו של שיוויוניות בין בני אור לבני חושך, יתנהל גם ענף תודעה יהודית בידי הפקידים של אכ"א. הם ינהלו את תחום התודעה היהודית בקרב הלוחמים, דרך המסננת ששמות רבים לה: דמוקרטיה וערכי שיוויון, פלורליזם חברתי, ליברליזם, 'הכלה', חופש הביטוי, שוק הרעיונות, האדם שנברא בצלם, ושאר חרטא ברטא – שלכולם תכלית אחת, להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, פלשתינאיה ומסתנניה. 

 מפני שככה זה ברדיו של אכ"א וחיל חינוך: כולם שווים. אימהות של רוצחים ואימהות של קרבנותיהם. וכך זה יהיה בענף תודעה יהודית: לצד רבנים אורתודוקסיים, יופיעו בפני החיילים גם רבנים רפורמים. סיורים יתקיימו גם בכותל ובבתי כנסת, וגם בכנסיות ובמיסגדים. זוהי הדמוקרטיה, חבר.  

2. תרומתם של הרבנים הצבאיים, 'מורעלי הצבא', להעלאת המורל בקרב לוחמי הקו הראשון, לא תסולא בפז. היא נבחנה בזמן אמת, בימי מבצע צוק איתן. הופעתם בזירות הלחימה וטרם יציאה לקרב, היוותה מכפיל כוח, מעורר מוטיבציה ורוח לחימה, ומסלק פחדים טבעיים. הלוחמים שיוועו לשמוע אותם. מול אימת המוות, זקוקים כולם, מאמינים ושאינם, לתפילה ולעידוד.

וכך קרה בימי צוק איתן שמאות פריטי טלית-קטן שהובאו לשטח, נחטפו ע"י החיילים ונלבשו מתחת למדי הקרב. כל זוג תפילין שנמצא בקיטבג של חייל דתי, שימש את כולם לתפילה שלפני ההסתערות. הדף הקרבי שכתב מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, אשר קרא ללוחמים להסתער על "האוייב הטרוריסטי 'העזתי' אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", הפך ללהיט.  

גם בהסתערות קודמת על רצועת עזה בימי 'עופרת יצוקה' (דצמבר 2008-ינואר 2009) הבינו המפקדים בשטח, כי נוכחות הרב מהווה מכפיל כוח. הם שלחו מעומק השטח שני טנקים לקו הגבול כדי להסיע אליהם את הרב הצבאי דאז אביחי רונצקי, על מנת לחזק את רוח הלוחמים, בשיחה על גבורה יהודית ומלחמות דוד וסיעתא דשמיא. 

3. מאמצי השמאל ועיתון הארץ לגימוד מעמד הרבנים בצה"ל, לא החלו אתמול, אבל נידחו ע"י המפקדים, שמוקירים את תרומתם המכרעת של הרבנים. עד שהגיע מטאטא חדש והזדרז להיכנע ללוחמי המיקלדת, ממציאי נשק חדש במלחמתם לגימוד רוח הלחימה – הדתה. געוואלד. הדתיים משתלטים על צה"ל. אז אולי באמת ראוי להימנע מגיוסם של דתיים, ולצאת למלחמה הבאה רק עם לוחמי המיקלדת של הארץ ושות' מן השמאל הפוסט ציוני?  

מפתיע שדווקא הרמטכ"ל אייזנקוט שגדל בבית שומר מצוות, ואימו ובני משפחתו הקרובה הם שומרי מצוות קלה כחמורה, נכנע לעריצות המיעוט הצעקני. מפתיע שדווקא הוא אינו מבין את הערך המוסף שיש ברבנים הצבאיים, המלהיבים לקרב בסיפורי גבורתם של דוד המלך והחשמונאים, שמסרו נפשם על הארץ והזכירו לאוייביהם: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא על נוכרים השֹתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אוייבינו באחת העיתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר היתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו". במה עדיפה הגותם של נפוליאון ופון קלאוזביץ, מחכמת המלחמה של החשמונאים, ועל פני פסוקי עידוד ממקורות ישראל?

4. קשה להשתחרר מן הרושם, שהמהלך להפקעת הענף לתודעה יהודית מידי הרבנות הצבאית, מהווה קרב נוסף במלחמת המאסף של מרעילי הבארות מן השמאל הקיצוני האנטי ישראלי, לנתק בין המדינה ליהדותה, ואולי גם להחלישה כצעד ראשון לכניעה בפני האוייב הערבי.   

לאחר שהתמנון הסרטני השתלט על האקדמיה שהפכה בעזרתו לסניף של מרצ וחד"ש ובל"ד; ועל  מערכת המשפט; ועל עולם התרבות שלא חדל להשמאיל; ועל התקשורת הממוסדת (גל"ץ, קול ישראל, ערוץ 2, ערוץ 10) והפרטית (הארץ, ידיעות); ועל חלק ממשרדי הממשלה; נשלחות זרועותיו לעבר המעוז הציוני האחרון – רוח צה"ל, ותודעתם היהודית העמוקה, שמכוחם הסתערו רועי קליין והדר גולדין, הי"ד, בחירוף נפש על האוייב האכזר.  

מי, אם לא הרבנים הצבאיים, יוכל להתייצב בפני הלוחמים כדי להפיח בהם רוח קרב? ח"כ עופר שלח? יריב אופנהיימר? זהבה גלאון? ומה יריץ אנשים אלי קרב? ערכי הדמוקרטיה והפלורליזם? דיבורים על 'הכלה' ושוק הדעות? מלים ריקות כמו שיוויון ואחוות עמים? 

או פסוקיו הניצחיים של משה רבינו: "כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם"?!