מחפצה מנמצה

אני מתגעגע אל הימים והמקומות בהם חילוניים לא נמלטו מירושלים וחרדים לא נסו מתל-אביב

נפתלי ורצברגר , ג' באדר תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

בצהרי יום שישי האחרון, כשהשמש החלה לנטות למערב, בשעות שהמולת ימי החול מפנה מקומה לקראת השבת, זאת השעה בה נעשות ההכנות האחרונות, סירי החמין מבעבעים ומעלים ניחוחות של שבת המלכה, ודווקא בשעת חסד זו עשה יענקל'ה בן-סירא את דרכו האחרונה לבית העלמין בקרית-שאול.

יענקל'ה, כך קראו לו כמה וכמה דורות של צופים ומאזינים, היה לץ, במובן הטוב של המילה. מטר וקצת של אנרגיה מטורפת שופעת שמחה והומור, שחקן תיאטרון הקאמרי, כוכב סרטי הקולנוע המיתולוגיים והחבר האחרון שנותר מרביעית מועדון התיאטרון.

וכן, היה עוד משהו מיוחד בו נבדל יענקל'ה מכוכבי התיאטרון האחרים, מהבראנז'ה של כסית ומרץ, הוא היה קרוב ומקורב לחסידות מודז'יץ. חסידות הארד-קור, עם רב'ה וספודיק, עם שירים וניגונים שקורעים את הלב והנשמה.

איך הגיע יענקל'ה מליבה של מדינת תל-אביב, מזיהוי כמי ששר: "אין כמו יפו בלילות, אין כמו יפו בעולם, כשעוברות החתיכות עם שפתיים צבע דם" ו"יש בחיפה חתיכה, היא גרה ברחוב פנורמה", שירים שהם אבן יסוד בפסקול הישראלי של הצבר המשוחרר מכבלי מוסר ומסורת, לטיש של האדמו"ר ולהישאר שם? לא סיפור גדול, יענקל'ה שהתגורר בתל-אביב, נכנס פעם לשטיבל עם הקסקט שלו, נמשך אל הניגון שפרץ לרחוב התל-אביבי ושם הרב'ה והחסידים קיבלו אותו כמות שהוא: שונה, אחר, נטול זקן, מין חילוני כשר למהדרין.

זו הייתה תל-אביב של מעלה. העיר העברית הראשונה אליה נקבצו פליטים מאירופה הבוערת וביניהם חצרות חסידיות כמו הוסיאטין, בהוש, סדיגורה ומודז'יץ, שקבעו את מיקומן בלב העיר, וגם גדולי תורה בלתי חסידיים בעליל שקבעו את מושבם בעיר הלבנה. הייתה זו שכנות, שכנות פשוטה, של חרדים, חילוניים ומסורתיים, שכנות מכבדת בלי מפגני כוח וכיפופי ידיים. מישהו שם למעלה טרף את הקלפים, שבר את המחיצות החברתיות והכיתתיות והטיל את כולם יחד אל הארץ המובטחת.

השכנות הזו, המבורכת, לא החזיקה מעמד לאורך שנים. אחת אחרי השנייה הלכו להם המבוגרים לבית עולמם והצעירים לגטאות החדשים; החרדים לבני-ברק וירושלים והחילוניים לרמת השרון ולתל-ברוך. החצר של מודז'יץ עוד החזיקה הרבה שנים מעמד וגם היא נסחפה והקימה את מוסדותיה בסביבה החרדית, החמה והמחבקת, מותירה מאחוריה את השטיבל הריק, עם קומץ המשווע למניין. תהליך ההפרדות-ההתנתקות לא פסח גם על הציבור הדתי-לאומי. גם הוא נדד ממרכזי הערים הגדולות לישובים ביהודה ושומרון, לגבעת-שמואל, לפאתי רעננה. בכלל כולנו הופכים למגזריים, למי שמבקשים לצד איכות החיים, להתפלל, לטייל, ללמוד עם בני דמותנו, עם הדומים לנו, קריות, שכונות, ישובים, כולם צבועים בצבע אחיד. הילדים, כשהם כבר משחקים בשעות שהם אינם דבוקים למסך, אינם משחקים עם האחר.

הם בכלל לא רואים אותו, לא מכירים ואותו. רק בסטריאוטיפ אצל החרדים זה החילוני המאיים, המבקש להציף את רחובותינו בפיגולים וחילול שבת. אצל החילוניים, אלה הדתיים, חרדים ומתנחלים, המבקשים לדחוף אותנו אל הבערות החשוכה. אכן, יש גרעינים תורניים, קבוצות הבאות להושיע את ישראל האחרת ובחיבוק אוהב של "תעשו איתנו שבת", מנסים לסגור את הפער המתרחב של טינה וחשדנות. אכן יש גם כמה ישובים מעורבים דתיים-חילונים, המנסים לבנות מודלים של חיים משותפים עם ניסיון ללכת על המאחד. אבל בואו ונודה, יש משהו סינטטי, מלאכותי, בועדות קבלה הבוחנות את התמהיל והפרופיל של בני הקהילה המתגבשת, מן עדה חדשה של פלורליסטים מכילים.

אני מתגעגע אל הימים והמקומות בהם חילוניים לא נמלטו מירושלים וחרדים לא נסו מתל-אביב. אל הימים שאחדות ישראל לא הייתה מבצע נושא פרסים או סיעה בהסתדרות, אלא תחושת אחווה נטולת יומרה או שאיפה להשפיע על האחר; לעשות עליו מבצע של קירוב רחוקים - מבצעים שתחושת העליונות הטמונה במבצעיה, סופה שהיא מרחקת במקום לקרב. אולי זו תחושה מזויפת של נוסטלגיה הצובעת את העבר בצבעי פסטל עדינים ותמיד היו כאן מאבקי כח ושנאה הדדיים, אבל בואו נלך ברחובות תל-אביב ונראה את עשרות בתי הכנסת הנושנים, הסגורים על מסגר ובריח ונרגיש שפעם היה כאן אחרת.

ליענקל'ה בן-סירא המנוח ולרביעית "מועדון התיאטרון" היה להיט בזמנו-"ג'וני איז דה גוי פור מי" והפתיחה שלו נשמעה בערך כך: "חפצה ומנמצה, חפצה ומנמצה.." ועוד צרור מילים חסרות פשר ומובן בעגה אידישאית, "חפצה ומנמצה" (אולי חטוף וקח), במוטו התת הכרתי של החברה הישראלית לפלגיה השונים.

בימים הקדומים, בעוד עם-ישראל שוכן לשבטיו, עזבו הכול  את נחלתם הבטוחה ועלו לרגל לירושלים. שלוש פעמים בשנה, נדחקו זה לזה משפחה אל משפחה בירושלים, ללא מחיצות, ללא סטיגמות, דייגים משבט זבולון עם תלמידי חכמים עדינים וחיוורי פנים מבני יששכר. אנשי גוש דן במנגל משותף עם מתנחלים בני אפרים. אולי נוכל לשחזר את התחושה.

בשעות בהן הביאו את יענקל'ה בן-סירא לקבורה, זלגה מעיני דמעה קטנה של צער בזווית העין, והתחלתי לומר לעצמי במקצב ובניגון של יענקל'ה "מחפה ומנמצה, מחפצה ומנמצה" ולתוך מילות השטות האלה נתגנבו נימות של ביקורת, נימות של צער, וכן, בכל זאת גם שמחה.