עצימת עיניים

משה חסדאי , ד' באדר תשע"ו

משה חסדאי
משה חסדאי
צילום: עצמי

האם אנחנו מתאמנים בעצימת עיניים? יש פרקים בחיינו, בהם אנחנו נקלעים למציאות, בה האמונה שלנו בבני אדם, עומדת למבחן עליון. אותם פרקים, הם גם הפרקים בהם נבחנת האמונה שלנו בעצמנו, וכפועל יוצא מכך, האמונה שלנו בריבונו של עולם.

השאלה העומדת על הפרק באתם פרקים הינה אחת ויחידה: מי יושיט את ידו ויושיע אותנו? האם ישנם אנשים שאלוהים בליבם? האם אלוהים בלבבות בני אדם? האם אלוהים הוא בבחינת יש או בבחינת אין? האם אנו בהסתר פנים או בגילוי פנים? האם אנו שקופים? יש סיכוי לאהבה?

אותם פרקים בהם אנו נבחנים, מבחן אמיתי של אנושיותנו, של יהדותנו, של האלוהים בליבנו, הם פרקים כגון אלה: חיפוש עבודה, אבטלה, שלום בית, גירושין, שכול ואבלות, עדות לשחיתות, עדות לעוול כלפינו, עדות לעוול כלפי הזולת, עדות לעוול כלפי אנשים רבים, עדות לשחיתות ציבורית, עדות לכוחנות ואלימות, עדות לכוחנות לאלימות כלפיי היקר לנו והקרוב אלינו, עדות לשקר, עדות לשקר הפוגע בממון, עדות לשקר הפוגע בנפשות, עדות לשקר הפוגע בנפשות רבות, עדות לסבל של הזולת, עדות לסבל אנשים רבים, עדות לסבל של היקר ואהוב עלינו וקרוב אלינו, עדות לסכנת חיים ממשית לנו, עדות לסכנת חיים ממשית לקרובים לנו ואהובים עלינו, עדות לסכנת חיים ממשית לחיילי צה"ל, עדות לסכנת חיים ממשית לאנשים רבים מהעם היהודי, עדות לסכנת חיים ממשית לאנשים רבים בעולם, עדות לתכנית השמדת עם ולביצועה, עדות לעוני ולמצוקה באשר הם שם.

בימי חיי עד כה, המגיעים ליובל שנים בקרב בני האדם, בתוך עמי היהודי אנוכי יושב, נוכחתי כי רבים בתוכנו מתאמנים בעצימת עיניים. בזכות אותם שאינם עוצמים עיניים, עדיין אנו חיים, ובזכותם יש לנו אלוהים חיים בקרבנו. בדבריי הבאים, אני מבקש להעיד על ניסיון חיי, עד כה, ולקרוא לכל אחד ואחת, מאיתנו, כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה, להתאמן בפקיחת עיניים.

בואו נתחיל, באבטלה וחיפוש עבודה. אתם ודאי מבינים, שאת עדותי בנושא זה, אקח מכלי ראשון. חוויתי בעצמי, תקופות, קצרות אמנם, של אבטלה וחיפוש עבודה. חוויתי גם חברים טובים, אנשים טובים ונשים מצוינות, שהגיעו ללשכת התעסוקה, ונעזרו בה, בכדי למצוא עבודה. בכדי לצאת ממעגל האבטלה. ללא יוצא מן הכלל, נוכחתי כי רוב גדול של מחפשי העבודה, הגיע למצב של חיפוש עבודה, בעקבות ידם הקלה של המעבידים והממונים, על הדק הפיטורין.

פעם אחר פעם, כמנהל בדרג ביניים, מצאתי עצמי נוקט עמדה, בעד עובדים והעסקתם, ושיפור תנאי העסקתם, לנוכח הקלות הבלתי נסבלת של תכניות פיטורין ופגיעה בעובדים נאמנים. עמדתי זו, למותר לציין, הציבה אותי בעמדה בה הותקפתי על ידי בכירים, ולבסוף שילמתי עליה, מתוך בחירה מודעת, מחיר גבוה, שבעטיו גם אני מצאתי את עצמי בחיפוש עבודה.  

כאשר הגעתי לתפקידים, בהם הייתי מנהיג אחראי, על קהילה חלשה, באופן יחסי: עולים חדשים, עולים מאתיופיה, חרדים, נוער בכלל, נוער בסיכון בפרט, מצאתי כי הזדהות עם סבלם, היחלצות למענם, התגייסותי להעצמתם ולמימוש זכויותיהם, היתה לי טבעית ודרך חיים. לעומת זאת, לבכירים רבים מידיי, נראתה הטבעיות הזאת, מוזרה, אבן נגף שמאסו בה, כאשר היא מנוגדת בתכלית לאינטרסים של קידומם האישי, הישרדותם הפוליטית, ולעצימת העיניים ואוטם שריר הלב, בהם התאמנו במשך שנים רבות, מרופדות במשכורות עתק.

זאת ועוד, כאשר פניתי לעזרת רבנים ומורי הוראה, בשאלות הנוגעות לחיי אדם, בשאלות הנוגעות לקיום, לתיקון עוולות, ולהיחלצות ממצוקה ומסבל, הגעתי למסקנה: ראיתי בני עלייה והם מועטים. גם בארזים פרצה שלהבת. אילמלא נוכחתי כי אכן יש יחידי סגולה, שאלוהים בליבם, ויעשו הכל למען הזולת הסובל והעשוק, כבר הייתי חלילה מגיע למסקנה שאין אלוהים בארץ.

התברר לי, פעמים רבות, כי קולו של משפט צדק ואמת, ואהבת חסד, והצנע לכת, הינו קול קורא במדבר האנוכיות האנושית, יהודית ולא יהודית, גלויית ראש או כסויית ראש. התברר לי כי במקום בו נכשלנו, כולנו, בעצימת עיניים, מקוממת ומגוחכת, מתגלית שוב ושוב עינו הפקוחה של ריבונו של עולם, להושיע ולהציל עשוק מידי עושקו, להעניש את אטומי הלב, לחשוף את קלונם של עצומי העיניים ברבים. סבלנות אחים ואחיות, סוף הצדק והאמת לצאת לאור. ישועת ה' כהרף עין. רבים שלוחים לקדוש ברוך הוא, ואם תרצו, תהיו שלוחיו, שליחים של אור וחסד, אנשי קודש.