יש גבול!

ד"ר דוד מ. פויכטונגר , ז' באדר תשע"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: עצמי

סוגיית החוק הנוגע להרחקתם של חברי הכנסת "סוררים", מעלה שתי בעיות מהותיות אשר לדעתי ראוי להתייחס אליהן. הבעיה הראשונה נוגעת למקומו ותפקידו של נבחר הציבור. הבעיה השניה, מהותית אף היא, נוגעת לכללי המשחק במערכת הדמוקרטית.

כיצד רואה עצמו נבחר הציבור – כנציג או כשליח? האבחנה בין שני המודלים תיעשה בעזרתו של אדמונד ברק, מחבר הספר מחשבות על המהפכה בצרפת. ברק לא היה רק איש מחשבה אלא גם פוליטיקאי אשר ייצג את בוחריו במחוז בריסטול בפרלמנט האנגלי במשך כשלושה עשורים. כנבחר ציבור, התחייב ברק בפני בוחריו לייצג אותם כנציג ולא כשליח. נבחר ציבור, לדידו, הוא בעל שיקול דעת עצמאי אשר בוחריו סומכים עליו, הוא מייצג אותם, גם במחיר כזה שהכרעותיו עומדות לעיתים בסתירה לדעת בוחריו.

השליח, מאידך, כך עולה מדבריו של ברק, מחוייב באופן טוטלי לעמדת שולחיו, שיקול דעתו נתון בראש ובראשונה לאינטרס של בוחריו ולטובתם. לאור שני המודלים, נשאלת השאלה: כיצד תופסים חברי הכנסת הערביים את עצמם – כשליחי הציבור הערבי הישראלי או כנציגיו? האם הם פועלים לקידום טובת הציבור ששלח אותם, או חופשיים לעשות על פי שיקול דעתם, גם במחיר פגיעה תדמיתית (שגם כך היא קשה) של ציבור שולחיהם? נדמה שחברי בל"ד בחרו באופן ברור בתפקיד הנציג. שיקול דעתם האוטונומי מתעלם, במקרה זה, מטובת הציבור הערבי הישראלי. הנזק שהם גורמים במעשה זה חמור שבעתיים – דווקא בגלל שהם, כנציגי ציבור, מזדהים עם פעולת המחבלים ונותנים לגיטימציה לפעולות רצח נפשעות.

השאלה השנייה, מהותית אף היא, יוצאת מהמעגל הייחודי הערבי-ישראלי ונעה לכיוון העקרוני הנוגע לכללי המשחק הדמוקרטיים. איני משפטן ואיני דן במימד הפלילי, אלא דווקא במימד הלגיטימי והראוי. מהם גבולות פעולותיו והתבטאויותיו של נבחר הציבור המשמש כנציג? ממתי נוכל לומר שפעולותיו אינם עומדים בקנה המידה הלגיטימי והראוי? בשנותיה הראשונות, התנהלה מדינת ישראל, אליבא דכמה מחוקרי מדע המדינה, על פי מודל "הדמוקרטיה הצנטריפטלית" – לאמור: הניסיון להביא את מכלול הכוחות הקיימים במרחביה השונים של הציבוריות הישראלית להתנקז ולהתמקד לתוך מעגל הקונצנזוס הציוני-דמוקרטי. המשיכה היתה "פנימה", למרכז. בכך עלתה מידת הלגיטימציה של האזרחים במדינה. בשנים האחרונות, אנו עדים, לתופעה הפוכה לפיה הדמוקרטיה הופכת להיות יותר ויותר "צנטריפוגלית" כלומר, ארגונים שונים במרחב הישראלי – מימין ומשמאל – מבקשים לבחון את גבולותיה של הדמוקרטיה. הם מושכים "החוצה" ומנסים להרחיב כמה שיותר את מעגל הדמוקרטיה. ניסיון ההרחבה הזה ממסמס את האתוס המלכד, מפורר את המרחב האזרחי ומביא לידי החלשתו של המעגל.

דומה שחברי הכנסת של בל"ד, במקרה שלנו, חצו גם את קוי הגבול של "הדמוקרטיה הצנטריפוגלית". מדינת ישראל מוכנה לשלם מחיר גדול – ולעיתים כואב עד מאד – על הכלתם של אנשים וקבוצות שבדעותיהם אינם רואים עצמם מחוייבים למדינה ומוסדותיה, אולם קיים גם גבול שאותו אסור לחצות. זהו גבול הלגיטימציה במדינה שערכיה הם ציוניים, ויהודיים-דמוקרטיים (ולא משנה מהו הסדר). הזדהות וגילויי תמיכה במעשי טרור על ידי נבחרי הציבור, הרי הם קריאה לפגיעה במדינה. זהו גבול שאותו אסור לחצות. לאור זאת, יכולה ורשאית הכנסת לבחון את המדדים לקביעת חריגת התנהלותו של נבחר הציבור – ושוב, לא מההיבט הפלילי – לא רק בתוך הכנסת (ולשם כך קיימת וועדת האתיקה), אלא גם לדרוש ממנו את סף המינימום של לגיטימציה – גם אם היא פסיבית – למוסדות המדינה ולערכיה. יש גבול לאפשרות ההכלה, צריך לקבוע אותו!