קשקושאיאדה והאמת

די לברברת העילגת, להטפה הפוליטית הרקובה, על ויתורים ונסיגות, על כיבוש ושטחים, על הצורך לפשרה ולגמישות. על שלום.

ד"ר מרדכי ניסן , י' באדר תשע"ו

ד"ר מרדכי ניסן
ד"ר מרדכי ניסן
עצמי

הקשקושאיאדה הטרחנית והבלתי פוסקת מיצתה את עצמה מזמן משום שאין פתרון למאבק בין ישראל והפלשתינים אלא על ידי היפרדות והרחקה של הערבים מארצנו.

הדעת לא סובלת לשמוע ולקרוא כל פעם מחדש, מכל מאן דהוא מומחה כזה או אחר, שייתכן פיוס ותושג פשרה, והקרקע פוריה לפריצת דרך והאווירה נוחה למימוש חלום של שתי מדינות שיחיו בשלום. מתחילת זינוק הציונות לעולם לא פסקה הפטפטת הפתטית מלצרום באזנינו, בהובלת הדיון הפוליטי לשום מקום.

שהסכסוך בין יהודים וערבים הוא בנאלי ושגרתי, ולכן פתיר בדרכי שלום, זוהי המצאה ועיוות שהעובדות לא סובלתם. הזירה גדושה בשנאה וחוסר אמון, באיבה וקנאה, בזעם וברגשי נקמה. כאן מתרחשת מלחמה ללא הפוגה וללא פשרות. עם מחבלים ואבנים, סכינים ורובים, דברי שטנה ואנטישמיות. אין גבול בין הערבים מכאן וערבים משם מבחינת אש העוינות למפעל הציוני ולמדינת ישראל היהודית.

רשימה מכובדת של מפיצי בדיות ושקרים אינה נגמרת בשיח הפוליטי הישראלי. כמו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ורמטכ"לים, סופרים ומשוררים, פרופסורים, עתונאים ושופטים, שפונים אל הציבור כממתיקי סוד. הם יודעים, לפי טענתם, שניתן לפתור את הסכסוך ארוך השנים ועמוק הסיבוכים. הם מבינים מה שבעלי השכל הישר – העם - לא יודעים.

הייחודיות בסכסוך בינינו לבין הערבים נוגעת לשלוש נקודות יסוד:

האסלאם כדת ופוליטיקה לא יסכים לעולמים לזכות הקיום הריבוני של מדינת ישראל בארץ-ישראל. כל הסכמה של מוסלמים לישות הציונית כלגיטימית נתקלת בסירוב שחייב האסלאם להתמצב כעליון על היהדות והיהודים.

העם הפלשתיני, כהמצאה מדומינת או כממשות לאומית, אינו יכול להשלים שבארץ זו קמה כבעל משקל מוסרי ומשפטי מדינת היהודים. אדמה זו הייתה פלשתין ועל כל עוולות שביצעו הציונים – הרג, גירוש ונישול – אין סליחה ואין כפרה, ואין שכחה שמה שעשו היהודים ב-1948 יכול אי-פעם לעבור מן העולם.

האומה הערבית, למרות שהיא מקרטעת ומתפצלת ללא תקנה, מציגה טענה שרק ערבים זכאים במזרח-התיכון ליהנות מקיום מדיני ריבוני. על היהודים להטמע או להימלט מהמרחב שבו למעלה מ1,400 שנים משדר חותם של ערבים, ערביות והשפה הערבית.

אין מקום ואין סיכוי שכאן בארץ קטנה אחת יוכלו שני עמים לחיות ביחד בשלום אמת. ושני עמים ששונים בכל אפיון אפשרי: דת, היסטוריה, תרבות ושפה, לאומיות ומוסר. אין נקודת היקש אחת שתחברם יחד. שני קולקטיבים אנושיים שמסובכים בנרטיבים שונים, מסכת זכרונות מתנגשים וחיבורים אחרים כלפי חוץ – ישראל ליהודי העולם והפלשתינים לפליטי 48' בחוץ.

שני עמים, ושתי מדינות. אבל שהמדינה הערבית תהיה שם, לא ליד כפר סבא ועפולה, ולא בתוך ירושלים. לא שתי מדינות שיריבו על כל פיסת אדמה ועל כל טיפת מים. שהמדינה הערבית תהיה מעבר לנהר הירדן. שם היא תוכל לפרוח ולקלוט פליטים, ולקדם את התרבות והכלכלה.

אלה שדוחפים מדינה פלשתינית לצד המערבי של הירדן מבטיחים מתיחות ומלחמה, ואין סוף לשנאה ואיבה.

די לברברת העילגת, להטפה הפוליטית הרקובה, על ויתורים ונסיגות, על כיבוש ושטחים, על הצורך לפשרה ולגמישות. על שלום. ועל שלום, ועל הצורך בשלום. ועל שלום, ועל שלום, על שלום, על שלום, על שלום. ועל שלום. על שלום ועל שלום. על שלום ועל השלום.

כל הסכם אם ייחתם יופר, כל הבטחה תתבטל, כל מילה תיזרק לפח ההיסטוריה. כבר ראינו דברים כאלה, לפחות מאז הסכם אוסלו מ-1993. אין קץ לסכסוך, וכי קצו יסמל  את קץ קיומה של מדינת ישראל. הידד הסכסוך ולא המוות!