אם תרצו – אין זו עגונה

למרות אופייה השלילי של תופעת ה"שיימינג" היא עשויה להיות חבל ההצלה האחרון של העגונות ומסורבות הגט

פרופ'' אביעד הכהן , ט"ו באדר תשע"ו

פרופ' אביעד הכהן
פרופ' אביעד הכהן
צילום: ערוץ 7

פסק הדין שהוציא השבוע הרב הראשי לישראל, דוד לאו, שבו התיר את פרסום שמו ברבים של בעל המעגן את אשתו זה כארבע שנים, הוא צעד חשוב ומבורך ביותר במאבק נגד סרבני הגט.

בכך המשיך מסורת ארוכה של סנקציות שנקטו חכמי ישראל בכל הדורות נגד בעלים העושים שימוש לרעה בכוח ההלכתי שניתן בידם, והופכים את האישה ל"אסירת עולם" המייחלת שנים לגט שיואיל, אם בכלל, לתת לה הבעל. 

חכמי ההלכה ידעו כבר לפני שנים שבמקרים לא שגרתיים יש לנקוט נשק בלתי קונבנציונלי. בשל כך התירו במקרים מסוימים לבית הדין לא רק "לחייב בגט" אלא גם "לכפות גט", באמצעות עונשי גוף. הרמב"ם, מגדולי חכמי ההלכה בימי הביניים, נימק זאת בכך שהאישה אינה "שבויה" של הבעל. כאשר אין היא חפצה עוד בקשר עימו, יש לפעול בכל הדרכים ההלכתיות כדי לשחרר אותה מכבליה. למרות זאת, חששם של חלק גדול מחכמי ימי הביניים מפני "גט מעושה", גט כפוי שעשוי להביא לתוצאה של ממזרות, הביא אותם להמעיט בשימוש בכפיית גט, עד כדי הימנעות מוחלטת ממנו. 

לצד זה יצרו חכמי ההלכה "הרחקות" (סנקציות) שונות ומגוונות כדי להפעיל על הבעל לחץ חברתי ואישי, שיניע אותו לתת גט לאשתו. סנקציות אלה קיבלו ביטוי גם בחוק הישראלי, שמאפשר לבית הדין לשלול מהבעל סרבן הגט את רישיון הנהיגה והדרכון, למנוע ממנו לפתוח חשבון בנק או להמשיך לעבוד במקצוע שטעון רישוי על פי דין, ובמקרים מסוימים גם לכולאו בבית הסוהר ואפילו בצינוק. 

למרות סמכות זו, למגינת לב ולמרבה הצער, בתי הדין בישראל ממעטים לעשות שימוש בסמכותם. בעקבות זאת נאלצות לא מעט נשים להקריב על מזבח חירותן את כל רכושן. במקרים אחרים גם ויתור זה אינו מועיל, ומסורבות הגט נידונות לשנים ארוכות של צער וכאב, סבל וייסורים.

לצד בתי הדין, בנושא זה יש גם לבתי המשפט תפקיד חשוב ביותר. בשנים האחרונות הגיעו לפתחם, בעיקר לבג"ץ, לא מעט מקרים של סרבני גט, שעתרו נגד הסנקציות שהשית עליהם בית הדין הרבני בגין סרבנותם. ברוב המקרים פעלו בתי המשפט בתבונה. באמצעות שימוש מושכל בכלים המשפטיים שעומדים לרשותם, השכיל בג"ץ להימנע מהתערבות בסנקציות שהושתו בבית הדין הרבני. 

באחד המקרים שבהם הייתי מעורב, עיגן בעל את אשתו, שניהם תושבי חו"ל, במשך שמונה שנים. זאת לאחר שהתעלל בה, פיזית ונפשית, גם בתקופת הנישואים. האישה, שבינתיים עלתה לארץ, הצליחה "ללכוד" את הבעל באחד מביקוריו בארץ והוציאה נגדו בבית הדין הרבני צו עיכוב יציאה מהארץ. הבעל עתר לבג"ץ וטען לפגיעה קשה בזכויותיו, ובעיקר בחופש התנועה והחירות שלו. למרות הטענות כבדות המשקל, ניווט בג"ץ את ההליך המשפטי בחוכמה ונמנע מלתת לבעל את היתר היציאה לחו"ל. למחרת בבוקר זימן הבעל את אשתו לבית הדין הרבני והתיר אותה מכבליה.

למרות אופייה השלילי של תופעת ה"שיימינג" בהקשרים אחרים, היא עשויה להיות חבל ההצלה האחרון של העגונות ומסורבות הגט. ראוי שהן בתי הדין, הן בתי המשפט יעשו בה שימוש מושכל כדי להתיר נשים מעגינותן. 

מתוך "ישראל היום"