שאלת השאלות בפרשתנו תמיד עוצמתית יותר מהתשובות הרבות שניתנו עליה: איך יתכן שעם שרק לפני חודש ימים עמד למרגלות הר סיני ושמע מפי הבורא בעצמו "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ממיר זאת בעגל זהב ומצהיר "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"?

כל תשובה או הסבר על כמיהה לאלוה ממשי יותר - לא באמת מעלימה את הקושי.

חז"ל קובעים, מתוך עיון בפסוקים, שעם ישראל אומנם חטא פה בחטא נוראי, אבל ברור שמי שיזם והוביל את המהלך לא היו בני ישראל אלא הערב-רב שעלה איתם. כראייה, הם מדייקים שלא נאמר "אלה אלוהינו אשר העלונו מארץ מצרים", אלא מישהו זר טפטף לנו למוח ואמר: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". לצערנו, שטיפת המוח הזו פעלה היטב. התופים והמחולות סביב העגל כבר לא היו רק נחלת הערב רב. הולכנו שולל אחרי אספסוף מצרי ושילמנו על כך מחיר יקר מאוד.

בסיפור הזה ישנו קושי נוסף, אבל קושי שמופיע דווקא בהקשר חיובי: ברור שהיה פה חתיכת ניסיון. אין לנו מושג מהי עבודה זרה, אין לנו מושג איזו הרגשה נוראית זה להיות בלב המדבר השמם ולחשוב שמשה רבנו מת ויותר לא ישוב להנהיג אותנו. אם כך, כיצד באמת קרה שכל שבט לוי ללא יוצא מן הכלל עמדו בניסיון ולא התפתו אחרי העגל?

מתברר ששורש הבעיה והניסיון נמצאים בשעבוד מצרים. במשך מאתיים ועשר שנים עם ישראל היה משועבד למצרים. זו לא הייתה רק עבודת פרך אלא גלות מחשבתית-תרבותית. כאשר מי שאומר לך מה לעשות הוא מצרי ואתה גם צריך לציית לו, בסופו של דבר הוא זה שאומר לך גם מה לחשוב. קשה להשתחרר מזה.

נכון, בני ישראל לא היו יוזמים ויוצרים עגל זהב ומעלים על דעתם שהוא זה שהעלנו ממצרים, אבל אם יש פה כמה אנשים מצרִיים נכבדים ו"מתורבתים" שכן חושבים כך, כנראה שיש בזה משהו. שווה לבדוק.

שבט לוי, גם בהיותו במצרים, מעולם לא היה משועבד לאספסוף המצרי. מעולם לא קרה שאחד מבני לוי הסתכל על מצרי מלמטה למעלה. "אלה אלוהיך ישראל?" הצחקת אותי.

הבחירה האם להיות שייך לגאווה התרבותית של בני לוי או חלילה לנהות אחרי תרבות חורשי רעתנו -  נשארה לדורות. גם בחטא העגל, הטעות הגדולה שלנו הייתה שלא באמת ידענו להעריך כמה גדול כוחנו וכמה עוצמתית תרבותנו. יהי רצון שנצליח במשימה זו בדורנו. שבת שלום!

מתוך הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"