שער השמים

אפשר היה לקחת את אליהו בכל מקום, ואף על פי כן נתבע ללכת אל הירדן. מדוע?

הרב יגאל אריאל , י"ט באדר תשע"ו

הרב יגאל אריאל
הרב יגאל אריאל
צילום: עצמי

מלכים ב פרק ב

הכתוב ייחס חשיבות למקום עלייתו ולמסלול הליכתו של אליהו: הוא בא משומרון והכרמל, והלך דרך הגלגל אל בית אל ויריחו. נראה שמקומות אלה: בית אל, יריחו והירדן, הם שערים ופתחים הראויים להיות נקודות מעבר שדרכן עולים לשמים.

על בית אל אמר יעקב: "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". שם ראה את הסולם שמלאכי אלקים עולים ויורדים בו. גם אליהו עשוי היה להשתמש בסולם ובשער הזה ולעלות דרכו לשמים. אבל כאשר הגיעו לשם, בא הדיבור האלוקי ושלח את אליהו ליריחו.

יריחו היא השער אל הארץ והיא הבריח של ארץ ישראל. היא סוגרת ומסוגרת. היא בריח האבן והמנעול האנושי שחסם את הדרך אל הארץ. המנעול הזה נפרץ על ידי הארון בדרך נס.

אבל יריחו היא גם השער בין חול לקודש, בין הטמא לטהור. היא היתה כנענית וטמאה, ועם בוא שר צבא ה' וישראל לארץ נעשתה אדמתה לאדמת קודש, והיא הפכה לראשית החרם, נאסרה לבריות והוקדשה לשמים ולבית המקדש.

מיריחו נשלח אליהו הלאה אל הירדן. הירדן הוא "בית שער" המחבר עולמות. הוא גשר בין עבר הירדן המזרחי והמערבי, הקושר את שחוץ לארץ אל תוכה. הוא סולם בין ארץ ושמים. הירדן אינו תעלת מים שאותה בוקעים וחוצים, אלא נהר חי הפועל באופן חיובי על העוברים בו והופך אותם בדרכם זו לטובה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך ספרו של הרב יגאל אריאל, 'מקדש מלך – עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך