דרום אדום

נפתלי ורצברגר , כ"א באדר תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

מזה כמה שנים, כל אימת שרוחות החורף הזועפות שוככות והשמש מפציעה בינות לעננים, עת הזמיר מגיעה ואשת בריתי מודיעה לי חגיגית כי השנה גם אנו כמו כל בני ישראל, נצאה ונחזה בפריחתן המדהימה של הכלניות בנגב.

עד השנה עלה בידי לחמוק מהאיום שריחף מעל שגרת חיי, אולם הפעם לא יכולתי לעמוד בלחץ והרמתי ידיים. כבר ביום חמישי השלימה זוגתי את ההכנות לשבת, החמין בעבע על האש והגפילטע- פיש המתין רוטט במקרר לצד חזרת אדומה וחריפה לקראת השבת הממשמשת ובאה.

בבקרו של יום השישי, עם שחר, עוררה זוגתי את חלקי המשפחה שנרתמו למסע הגיבוש המשפחתי. סנדוויצ'ים וחטיפים נארזו בזריזות, הפעלנו את ה"וויז" שהכריז בקול תקיף- צא לדרך והיידה, היי דרומה, לנתיבות.

כמובן שעד מהרה גילינו שאנו לא לבדנו, והמוני בית ישראל במכוניות עמוסות צידניות, ילדים ואופניים גודשים את הכבישים המנומנמים ונוהרים לחזות בפלא העונתי של פריחתן האדומה של הכלניות.

ברוך השם, הגענו בשלום ליער בארי ולאחר שיטוט קצר בשיפולי נחל גרר הצלחנו להבחין בכלניות קמוטות ורמוסות למחצה שנימרו את מרבדי הירוק בכתמים אדומים. המוני ילדים הלומי מדרכות ואספלט גילו את המרחבים עתירי הטבע והצבע, עד שנשמעה מנגינתו העליזה של אוטו הגלידה שסבב לו בשבילי העפר ופיזר במחירים מופקעים קרטיבי קרח צבעוניים לזאטוטים שגילו את נפלאות הפריחה.

משמיצינו את החוויה כעבור שעה קלה, שמנו פעמינו נפעמי ה"וויז" לכלניות אחרות. אותו הצבע, אדום כדם, הפעם עם מוכרי פופקורן וסוחטי מיצים טבעיים שגנרטור רועש סימן למשוטטים בטבע על מקומם של נציגי הציוויליזציה העירונית בינות לאפרים הירוקים.

קיצורם של דברים, בעוד אנו מקיימים בדבקות את מצוות "ויסעו ויחנו", שבק לו ה"וויז" חיים, ואני, שבסתם ימים בלתי נסבל למדי, הפכתי לבלתי נסבל בעליל. משהו בשמות שנצבו בשלטים בצדי הדרך- רעים, כיסופים ונירים, הצית בי את הרוח הרעה כמו שם הצופן קונסטנטינופול באחד מסרטיו של וודי אלן.

הכבישים באזור הנגב המערבי שהיו חקוקים בי עוד טרם בואו של ה"וויז" לעולם, נראו לי זרים ובלתי מוכרים. נכון, עשר שנים לא דרכה רגלי בסביבה, אולם הזרות והכאב החד שעוררו השמות והנופים לא היו תוצאה של שכחה גרידה.

חדלתי לראות כלניות בעינם, ראיתי את נווה דקלים, את החוף הכחול למרגלות תל קטיפא, את הבתים הקטנים עטופי הירק בתוך החול הצהוב של חברי הטובים, שביתם היה לנו בית שני בשבתות, בחגים ובחופשת הקיץ.

ראיתי את מנחם, חברי לנשק, החברותא שלי, שסבלה אותי באהבה, ואת הכיף בעימותים איתו לאורך שנים. מנחם חברי הטוב והתוסס שקצת אחרי הגירוש גברה עליו מחלתו הארורה. ראיתי את אבנר יבדל לחיים ארוכים ובריאים, ראיתי את השקופים שגורשו בחרפה לבתי מלון וקראווילות וכוסו בהררי פקידים, כספים והליכים.

פתאום הבנתי שעשר שנים לא ירדתי דרומה, מדחיק את הפצע של ההתנתקות. את הפצע של מות הציונות והולדת הציניות של בגידת מערכת המשפט וההגנה על זכויות האדם, פסק דין שהכשיר את ההתנתקות ברוב של עשרה שופטים נכבדים מול קולו הבודד של אדמונד לוי המנוח.

אי שם, תוהה ותועה בכבישים ובמחלפים של תנופת העשייה של השר כץ, הדהד באוזני הלעג הארסי שנטף למי שהלכו במצוות ממשלתנו להפריח את השממה, אשכרה שממה, גבעות חול צהובות שלא נגעה בהן יד אדם מעולם.

אל מול הפניה לקיבוץ עלומים הדהדו באוזני שברי משפטים "אין נסיגה בגאולת ישראל", "היו לא תהיה", צלילי הרמקולים המגדפים את "בעלה של הגויה" מול קינג דוויד שם עמדתי עם אבנר ומנחם צועקים, תמימים ומאמינים בכוחה של מחאה דמוקרטית.

כך נמלטתי, נוסע, באזני קולות, בעיני מראות, לא מכאן לא מעכשיו. רק בעליות לירושלים, החל הכאב בחזה להתפוגג והנשימה חזרה לקצב רגיל. שמיכת השכחה והשגרה החלה להחזיר אותי מהמסע בעקבות הזמן.

מה שאמור היה להיות טיול של אביב בין כלניות פורחות, היה עבורי פגישה עם שלדים בארון. לרגעים עמדתי ליד קברו של מנחם בבית הקברות הקטן שליד המושב, קבר המשקיף בשלווה לעמק יזרעאל, רחוק כל כך מסערה ומקולות המאבק שליוו את חייו הקצרים, קצרים מדי של חברי מנחם.

וכך כשהגענו סוף סוף לבתינו, הציצה בי רעיתי ובספק חיוך, הודיעה כי בשבוע הבא נצא לחזות בפריחתם של התורמוסים, ולי לא נותר אלא לאזור כוחות. יש לטיולי פריחה כוח מעצים, אני ממלמל לעצמי מפורק, והולך לטעון את הסוללה שנגמרה לה באמצעו של המסע.