סיפורה של אישה לוחמת

לקראת יום האישה הבינלאומי: עדה פישמן מימון ז"ל

יורם דורי , כ"ז באדר תשע"ו

יורם דורי
יורם דורי
עצמי

יום האישה הבין-לאומי הזוכה לתשומת לב תקשורתית גדולה בארץ בעיקר בגלל ניחוח המילה "בינלאומי" הביאני לנבור במקצת במורשת הנשית שלנו - הישראלית. 

לא דווקא בידוע לכל מספורי התנ"ך כמו גבורת יעל, שירת דבורה, מניפולציות אסתר ועוד, וגם לא בגולדה מאיר שהביוגרפיה המרשימה שלה מוכרת.

החלטתי, דווקא, להתמקד בעשייה הנשית הישראלית מהמאה הקודמת. זו הייחודית בחדשנותה, בהעזתה ובשבירת המוסכמות שלה. העצמה נשית של מי שזו הייתה עבורן דרך חיים ולא חגיגה תקשורתית למשך יממה.

כמי שמסייע למועצה לשימור אתרי מורשת ישראל בתחום הדוברות החלטתי לערוך ביקור באחד האתרים ולהאיר באמצעותו את הגדולה הנשית הישראלית לקראת יום האישה הבין-לאומי.

בחרתי להתמקד הפעם בעדה פישמן - מימון. אחותו של הרב יהודה פישמן מיימון, מראשי תנועת "המזרחי". מי שכיהן כשר הדתות הראשון בממשלת ישראל.

לסיפורה מעורר ההשתאות של אותה מיימון שיסדה את בית הספר החקלאי "עיינות" שבפאתי נס ציונה אפשר להיחשף במהלך ביקור בחדרה של המייסדת ששומר בהצלחה ומחיטוט בביוגרפיה שלה.

עדה מימון ייסדה ב-1930 את "משק הפועלות להכשרה חקלאית על ידי נס ציונה", הידוע כיום בשם "כפר הנוער עיינות" . חדרה של מימון בכפר הנוער עיינות נשמר עד עצם היום הזה, כאשר בין מדפי ארונות הספרים נמצאים תעודות ותצלומים רבים המתעדים פרקים נרחבים בחייה, לצד מראות מראשיתו של בית הספר.

וכך כותבים מרגלית שילה וגדעון כ"ץ ב"מבוא - חברה כמעצבת מגדר, מגדר כמעצב חברה".

"בניגוד למקובל בחברה היהודית המסורתית, מימון תבעה שוויון זכויות וחובות לנשים ולגברים. את דבריה היא ביססה על הפסוק ('זָ כָ ר וּ נְ קֵ בָ ה בְּ רָ אָ ם' )בראשית ה, ב.

"מימון גרסה כי פסוק זה הוא המייצג את הגישה היהודית הדתית האותנטית. פישמן התנגדה לפמיניזם תרבותי המבחין בין תכונותיה של אישה לאלה של גבר, וקיוותה שחוקי הכנסת יוכרו כשולחן ערוך חדש המבוסס על תפיסה מגדרית שוויונית. בוועדת חוקה, חוק ומשפט היא אף הציעה למנות נשים לבתי דין רבניים אף שסברה שלתפקיד זה עדיין אין מועמדות ראויות.

חתירתה לשוויון לא מנעה ממנה מלהאשים את הנשים במצבן, שכן לדבריה: 'האישה הייתה אדישה מדי ולא היה מי שיעורר אותה לתבוע את עלבונה. הפאסיביות של האישה היא שגרמה בדרך כלל למצב זה שאנו נמצאים בו עד היום'. בכל הנוגע למצבן של הנשים תלתה פישמן את הקולר באישה עצמה, והצביעה על התיקון המשתמע מכך. על האישה לשנות את גורלה במו ידיה".

כבר בראשית פעילותה הציבורית פעלה נמרצות להשגת אישורי עלייה לרווקות, דבר שלא היה נהוג בזמנו שכן גברים רווקים קיבלו אישורים ביתר קלות ולקידום זכותן של כלל הנשים להיות מורשות חתימה מול המוסדות הציוניים המיישבים, במטרה לעגן את בעלותן על דירות, בתים ומשקים חקלאיים.

לאחר תקופה קצרה של הוראה בבית ספר בצפת שם הובילה מאבק מוצלח לביטול האיסור שהוטל על ידי רבני צפת על השתתפות נשים בחגיגות הרשב"י במירון יזמה את הקמת חווה להכשרת פועלות חקלאיות ליד נס ציונה. היום, הדבר אינו חריג ובודאי שלא ראוי לפרסום. צריך לזכור שבאותם ימים (1923) יוזמה כזו הייתה הרבה יותר חדשנית מהמצאת הוייז.

עדה מימון ראתה בחוות ההכשרות ב"עיינות" מהלך מהפכני של שינוי מציאות עגומה. כיוון שבאותה תקופה התקשו הפועלות למצוא עבודה, סיפקה חווה זו תעסוקה למאות מהן. היא ראתה בשיתופה של האישה בחקלאות כמחויבת המציאות: רק כך יוכלו החלוצים להכריז על החברה החלוצית כמגשימה את ייעודה בארץ ישראל.

חוות הכשרה זו התייחסה לקשיים הכפולים של הפועלות שהיו רבים מאלה של הפועלים הגברים. כוונתה הייתה למקצע את האישה בעבודה החקלאית ולהעבירה מהמטבח וניקוי החצר לעשייה איכותית יותר ותורמת יותר.

בפעילותה בכנסת הייתה מעורבת בחקיקת שני חוקים בעלי חשיבות מגדרית גדולה: חוק "חוק גיל הנישואין", "חוק שווי זכויות האישה" ו"חוק עבודת נשים".

מסתבר שרטרו אינו רק טרנד אופנתי בריהוט ובביגוד אלא יכול וצריך להיות גם במורשת ובהיסטוריה.

ביקור באתרי שהמועצה לשימור אתרים פעלה ופועלת בהן כמו חדרה של עדה מיימון בעיינות, בית חנה על שמה של חנה צ'יזי'ק (מקימת משק הפועלות בתל אביב) בקרן הרחובות אדם הכהן וריינס בתל אביב, בבית החלוצות בירושלים או בית צעירות מזרחי בתל אביב ובנוספים ראוי שיהיה מסלול סיור ממשי או וירטואלי לרגל יום האישה הבין-לאומי.