אֵיפָה וְאֵיפָה

המערכת המשפטית על שלוחותיה מאבדת את שארית אמון הציבור * שחיתות וריקבון מאיימים על עצם שרידותה של המדינה

מנחם רהט , ל' באדר תשע"ו

דעות יהודה וינשטיין
יהודה וינשטיין
צילום: עצמי

מי שעוד היתה לו טיפת אמון במוסד היועץ המשפטי, באה פרשת הנחות הסלבס הענקיות שאירגן היועהמ"ש היוצא ויינשטיין לפרקליטת מחוז תל אביב רות דוד, ושחקה את שאריות האמון במערכת המשפטית המושחתת, הרקובה.

מסתבר שלמרות שכל המימצאים המפלילים הונחו לפניו, כמו למשל העובדה שדוד קיבלה סידרה ארוכה של מתנות יקרות ערך מעו"ד רונאל פישר ואחרים, ברוב חוצפתו כמעט לעין השמש, חתם ויינשטיין ביום האחרון לכהונתו על חוות דעה מקוממת ומופרכת, שעיקרה גניזת התיק, מבלי העמדה לדין של העבריינית הבכירה - לא בעבירת השוחד, לא בעבירת הפרת אמונים ולא בעבירת שיבוש הליכי משפט – עבירות חמורות, שכל אזרח שאינו בעל דם משפטי כחול, היה מושלך לכלא בגינן לעשרות שנים.

2.    מי שעוד היתה לו טיפת תקווה שהיועהמ"ש החדש אביחי מנדלבליט יגלה מספיק אומץ לב לניקוי האורוות מן הרפש שדבק בהן בעידן קודמו ויינשטיין, נתבדה.

נכון אמנם שעל שולחנו של מנדלבליט הניח קודמו מאפה אפוי לחלוטין בפרשת רות דוד, אבל ראוי היה שיגלה יושרה ראויה, ויהדוף באומץ את הנסיונות להכשילו כבר בצעדיו הראשונים. למרבה הצער וההפתעה אימץ מנדלבליט ככתבה וכלשונה, בבחינת כזה ראה וקדש, את הכרעתו התמוהה של קודמו, למרות חוסר סבירותה בעליל, וזאת מבלי לפקוח עין ולהבין כי מפילים אותו בפח. חבל שהיועהמ"ש החדש, שזכה עם כניסתו לתפקיד לכל הקרדיטים האפשריים, מעד כבר בצעדיו הראשונים: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כ"ט י"ד).

3.    לעומת האכזבה שחוללו ויינשטיין את מנדלבליט, למי שעדיין סירב לאבד אמון במערכת, לא איכזב כלל אגף נוסף במערכת - פרקליטות המדינה וראשה שי ניצן, האיש שבנה קריירה מחפירה על בסיס החלטות בלתי סבירות בעליל.

עדיין לא נשכחו לניצן החלטותיו השערורייתיות בעידן ההתנקות, שייזכרו לדיראון עולם, וכל הזמן צצות החלטות מדהימות נוספות. למשל הוונדטה המרושעת שניהל אישית כנגד ד"ר מאיה פורמן-רזניק בפרשת זדורוב, כדי לסכל מינויה לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, ובמהלכה חשפו פורמן-רזניק וחברותיה, כי הפרקליטות לוחצת על רופאים לעוות מימצאים מדעיים, עד כדי פיברוק ראיות ושיבוש הליכים, על מנת להשליך חפים מפשע לכלא.

שי ניצן לא איכזב גם בפרשת רות דוד, וייתכן ששיחק בה תפקיד ראשי, רק משום שהבין שקלונה של הבכירה, חושף גם את ערוותו המוסרית של הממונֶה עליה. ניצן התגייס לסייע לפרקליטי מחוז ת"א, להכשיל את משימתה של נציבת התלונות השופטת (בדימוס) הילה גרסטל, כשביקשה לבדוק את החשדות נגד רות דוד; ופעל במשך חודשים להשגת מצג שווא, כאילו רות דוד לא הובילה החלטות מגמתיות תמורת שוחד. ממש צדיקה נסתרת.

4.    מצד שני, לא קשה להבין את החלטותיהם השערורייתיות של כל הנ"ל. שנתם מן הסתם נדדה בלילות, כשהבינו מה עלולה לעולל העבריינית הבכירה, כשתפתח מעל דוכן הנאשמים תיבת פנדורה, שמתוכה יצוצו עשרות שדים מבעיתים, העלולים לסחוף לתהומות גם את צמרת המשפט: פרקליטים בכירים, ואפילו שופטים שהגיעו לביהמ"ש מן הפרקליטות, שאולי היו שותפים לפשע, או לפחות ידעו ושתקו.

האם מדריך אותם החשש מפני האורניום המועשר שבידי רות דוד, ובכוחו לחולל פיצוץ גרעיני שיקבור את כולנו תחתיו? האם לא היתה כאן עיסקה של 'שתוק לי ואשתוק לך'?

5.    האכזבה הקשה מגיעה עד לשיא הצמרת המשפטית, הבג"ץ, שמאמץ שיטה נלוזה של איפה ואיפה, צדק סלקטיבי: חוק אחד ליהודים, חוק אחר לערבים. רק כך אפשר להבין את הכרעת הבג"ץ לדחות שתי עתירות שונות, שהגישה תנועת רגבים, יחד עם בעלי קרקעות יהודים, לפינוי בדואים בנגב, שפלשו לאדמות בבעלות יהודית, ובנו עליהן כפרים לא חוקיים. בשני המקרים זרק בג"ץ מכל המדרגות את בעלי הקרקע היהודיים.

זאת, בניגוד משווע למדיניותו השיטתית של הבג"ץ להורות על הרס מיבנים שבנו יהודים על קרקעות, אפילו כאשר רק נדמה שהן בבעלות ערבים. הפעם, בדיון בפלישה של הבידואים מאלעזאזמה, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים. אי אפשר לקחת את הקרקע של העותרים, שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מיתווה שונה מהמיתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו". לאמור, היהודים ינושלו והפולשים ינצחו.

וזה עוד כלום לעומת אמירתו הסקנדלוזית של השופט מני מזוז, בתיק דומה של פלישת בידואים משבט אלזרנוג, לקרקע שרשומה 85 שנה בבעלות יהודים. למרות שהמדינה הכירה בצידקת התובעים והתכוונה להעביר את הפולשים משום שמדובר בפלישה בלתי חוקית, הציע השופט מני מזוז מספר פעמים לאורך הדיון, לשקול אפשרות להפקיע את הקרקע מידי הבעלים היהודים ולהסדיר את היישוב הלא חוקי, באופן של הלבנה למפרע. "אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון, הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו. זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר: להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום".

אם הפקעה היא פתרון הוגן, איך זה שבג"ץ דוחה שוב ושוב הצעות להפקיע קרקע שעליה בנו יהודים בתום לב, תמורת אדמות חלופיות לבעלים, ומעולם לא הסכים ל'הלבנה למפרע'?

6.    לא האיום הגרעיני האיראני, לא טילי החיזבאללה ולא הרצחנות הפלשתינית, ימוטטו את המדינה היהודית הראשונה לאחר אלפיים שנות גלות. מה שעלולים לחרב את הבית הלאומי, הם השחיתות והריקבון, הסיאוב והשפל המוסרי, השלמונים והמוסר הכפול. אפילו הנחותות שבמדינות העולם השלישי, כבר יכולות לקבל כאן קורסים מזורזים לשיבוש הוכחות, בדיית ראיות, עיוות דין, חיפוי וטיוח, 'דאבל סטאנדרט' וכזבים ללא הפסקה.

כה עמוקות הגרורות הסרטניות, עד שנדמה שגם עשר שֹרות משפטים, לא יצליחו לשרש. אבל, ככלות הכל, זוהי חובת-העל של שרת המשפטים איילת שקד. חובתה לפחות לנסות לטהר את המערכת המשפטית על כל שלוחותיה מן הזוהמה הממארת שדבקה בה, ושבעטיה איבדה לחלוטין את אמון הציבור, וליישם את הציווי המיקראי האוניברסלי: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, י"ט-כ').