אחרי מאות פסוקים של הוראות, פירוט התוכנית, מידות, גיוס תרומות ובנייה בפועל, בפרשת השבוע המשכן מוקם והנה הוא עומד על תילו. מי מתכבד להקים אותו? משה רבנו.
רש"י מתאר מה קרה מאחורי הקלעים. מה הביא את משה לקבל את הכיבוד החשוב של הקמת המשכן: משה הצטער על כך שלא זכה בשום תפקיד הקשור למלאכת המשכן. בבניית המשכן הייתה חלוקת תפקידים ברורה – מה עושה בצלאל, מה עושה אהליאב, מה עושות הנשים חכמות הלב ומה עושה העם.
ומה עם משה? הוא לא קיבל כלום. "ואתה תצוה", נאמר לו, או "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", אבל עבודת כפיים מעשית במלאכת המשכן – לא הייתה לו. לכן בורא העולם החליט לזכות אותו להקים את המשכן. משה מיד שאל את הבורא: "'איך אפשר הקמתו על ידי אדם?' אמר לו: 'עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו'". זהו, זה התפקיד שמצאו למשה רבנו – לעשות כאילו הוא מקים את המשכן, כשבאמת הוא לא עושה כלום.
רש"י מוכיח זאת מהפסוקים: בהתחלה כתוב "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד", ולבסוף כתוב מה קרה בפועל: "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". לא משה ולא אף אחד אחר הקימו אותו, אלא מעשה ניסים היה פה. הראייה לכך מהשוני בפסוקים, מלמדת אותנו שה"כיבוד" הזה שקיבל משה היה ידוע לכל בני ישראל. כולם ידעו שמשה עושה "כאילו", ובפועל ההקמה היא על ידי בורא העולם. נו, אז מה בעצם הכיבוד? אפילו פרס ניחומים קשה למצוא פה. משה לא עשה כלום, וגם עכשיו הוא לא עושה כלום.
כפי הנראה, בתפקיד הזה של משה התורה מבקשת להעביר מסר לכולנו: עם יקר, כל מה שעשיתם וטרחתם, מדדתם והתנדבתם, זה הכול נפלא ויש בזה גם מצווה, אבל ההשלמה המופתית של המשכן, היא השראת השכינה. הדבר הפלאי הזה חל אך ורק על ידי בורא העולם. משה קיבל תפקיד מיוחד: אצלו ה"כאילו" מלאכה נחשף לעיני כולם. משה התכבד ללמד את כולנו שגם כשנדמה לנו שאנו מקימים משהו, הוא באמת קם ומתרחש מאליו.
כשמלאכת המשכן נגמרה, בירך משה את העם ואמר להם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". כלומר: שהמעשה שלנו, יתאחד לגמרי עם המעשה שלו, של אלוקים. מי ייתן ונזכה ליצור ולטרוח בשבילו, ומי ייתן ונזכה לראות ולהבין שזה באמת (!) רק ב"כאילו". שבת שלום!
מתוך הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"