למען הנפגעות ולמען המטרה, תשתקו

הרב איתי אליצור , ג' באדר ב תשע"ו

הרב איתי אליצור
הרב איתי אליצור
צילום: עצמי

השבוע הוטחה בקורת חריפה על פרסום שמו של אופק בוכריס. המבקרים טענו שנעשה לו משפט שדה. ששמו פורסם ונגרם לו נזק מבלי שהובאו כל ראיות נגדו. לא נעסוק כאן  בטענות אלה, כיון שהן כבר נידונו השבוע בכל פורום אפשרי.

אבל יש לעסוק כאן בטענה שלא הועלתה: מה התועלת בכך שמפרסמים סיפורי אונס בראש כל חוצות? למי זה טוב? זה מדרדר את השיח הציבורי בארץ לשיח גס של מין ושל זילותו, ומעודד חטטנות ומציצנות. ושיח כזה מן הסתם לא יביא להפחתת מקרי התקיפה. מה מצפים שיעשה אנס פוטניאלי אם כל היום וכל הלילה מדברים אתו על אונס?

אלה שתומכים  בפרסום טוענים שהפרסום יעודד נפגעות נוספות לבוא להתלונן. טענה לא משכנעת. מה שיעודד נפגעת להתלונן זה אם היא תדע שהיא יכולה להתלונן בלי שכל המדינה תקרא עליה למחרת בבקר בעיתון. מה שיעודד נפגעת להתלונן זה אם היא תדע שהסיפור שלה ישאר פרטי וצנוע ולא יהפוך לנחלת הכלל. מה שיעודד נפגעת להתלונן זה אם היא תדע שהמערכת יודעת לטפל בבעיות כאלה בדיסקרטיות וביעילות.

כי כדי לטפל בבעיות כאלה ביעילות, צריך דיסקרטיות.

אז מסבירים למתלוננת שהיא לא אשמה והיא לא צריכה להתבייש. ברור שהיא לא אשמה. מי לעזאזל טען שהיא אשמה? אבל היא כן צריכה לשמור על א"ב של צניעות עצמית. הרי אפילו בני זוג שנשואים זה לזה לא מספרים בראש כל חוצות על מה שהם עשו בחדרי חדרים. לא ברור אפוא למה מי שנפגעה מינית לא מעוניינת לפרסם את זה? לא ברור למה היא מתביישת? אין לזה שום קשר לרגשות אשמה. אבל אח"כ כשהיא אומרת שהיא חששה לדבר על כך מנתבים אותה לומר שהיא הרגישה אשמה (קשה לה להגדיר מה בדיוק היא הרגישה), מעודדים אותה לפרסם את הסיפור ולחשוף את ערוותה ברבים, מוחאים לה כפים, והופכים אותה לכלי במאבק פרסומי חשוב אך בלתי יעיל.

איזה רווח נרויח מכך שבמקום לטפל בבעיות אנחנו מפרסמים אותן? כמובן, המפרסמים מרויחים רווח גדול: כעת הכל יודעים שהם לוחמים דגולים ומעוטרים. הם מכריזים בקול: "ראו, אנחנו טובים, אנחנו לוחמים במטרידים הרשעים. הריעו לנו". אבל חוץ מלפרסם ולעשות רעש, הם לא פותרים שום בעיה.

ומה עושה הפרסום לשיח הציבורי בארץ? נכון, הוא מודיע ברבים שאסור לתקוף מינית (מישהו חשב אחרת?), הוא גם מלמד נשים להזהר ולהתלונן, אבל מאידך הוא גם הופך את השיח הציבורי לשיח גס יותר, מיני יותר, זול יותר, עם תחושה שאונס הוא דבר זול ושכיח שהכל עושים אותו כל הזמן. המודעות לחומרה של האונס עולה, אבל במקביל עולה גם המודעות לאפשרות של האונס. בסופו של דבר, כלל לא ברור שהוא מצמצם את מקרי האונס. להפך.

בקרב העושים הציבוריים רווחת תחושה מזויפת כאילו "פירסמת = טיפלת". בהרבה מקרים זה לא נכון. אלה שבאמת פותרים את הבעיה הם אלה שעובדים הרחק מאור הזרקורים. ודאי בתחום שהצניעות יפה לו. אבל בשביל מה לעבוד ולפתור בעיות אם הציבור לא יוכל להריע לי בקול גדול?

חוץ מזה, לעשות רעש זה קל מאד. לעשות דברים שבאמת יפתרו את הבעיה זה נורא קשה. אז למה להתאמץ? יותר פשוט לעשות רעש ולקבל מהקהל מחיאות כפים.

אז מה עושים בינתים? מנפחים את הסטטיסטיקות (כאילו שהבעיה לא מספיק חמורה גם ככה וצריך לנפח אותה), עושים הרבה רעש, טוענים שכל אשה הותקפה (מישהו אולי יודע על סמך אלו נתונים התקבלה המסקנה הזאת? היא בכלל מבוססת על משהו?) וכל אנס פוטנציאלי מקבל את הרושם ש"כל הזמן אונסים פה במדינה. כולם עושים חיים ורק אני פראייר". ובכלל, כאשר כל הזמן קוראים ושומעים ורואים ולומדים על ענייני מין, מה מצפים שיקרה?

יש אומרים שצריך לפרסם כדי שכולם ידעו כמה חמור לתקוף מינית. הטענה הזאת לא מחזיקה מים. יש לי חדשות בשבילכם: הכל יודעים שלתקוף מינית זה אסור וזה חמור. גם אלה שתוקפים מינית יודעים היטב שהם עושים מעשה אסור. אבל כל עוד הם יקבלו את הרושם שזה אמנם אסור אבל הכל עושים את זה, הם יעשו את זה.

אז בינתים אף אחד לא באמת עושה משהו שפותר את הבעיה. מקרי התקיפה (לפחות לפי מה שמפרסמים הלוחמים נגד התקיפות, וכבר תהיתי לעיל אם זה בכלל מבוסס על משהו) רק הולכים ומתרבים. אף אחד לא באמת עושה משהו מועיל נגד זה, אבל רעש הם יודעים לעשות, בהחלט כן.

הם גם יודעים לפגוע בנפגעות. לא מספיק מה שהן עברו, כעת גם כל המדינה דנה בזה, דשה בזה, עוסקת בזה וכו'. התעללות שניה בחסות אלה שכביכול דואגים להן. אם אתם דואגים לנפגעות, במקום לחשוף את ערוותן ברבים, תחוקקו חוק שכל המפרסם פרט כלשהו על מקרה תקיפה מינית דינו מאסר. כך יש סיכוי שהנפגעות תעזנה להתלונן. את התוקף תכניסו לכלא להרבה זמן ובתנאים גרועים ככל האפשר. אבל אל תכתבו על כך שום דבר בעתון או באינטרנט. נכון, פחות אנשים ידעו עליכם ועל מפעלכם, אבל גם יהיו פחות מקרי פגיעה מינית, ומי שנפגעה – תפגע רק פעם אחת, בלי ההתעללות השניה בתקשורת.