ילד של סבא

נפתלי ורצברגר , ז' באדר ב תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

לא זכיתי להכיר את סבא שלי, אבי אמי, משה יהודה זלברשטיין הי"ד והרבה לפני שנולדתי הובלו הוא, משפחתו, קהילתו, אל סופם במחנה ההשמדה אושוויץ.

בפעם האחרונה שנצפה הסבא שלי, היה זה מבט לאחור שאמי, אז נערה בת ארבע עשרה, שהפנתה את ראשה לאחור וראתה את גבו המתרחק ושני אחיה הקטנים בצדיו, כשברקע נביחות אנשי האס-אס מדרבנים את אמי ושלוש אחיותיה, ששרביטו של מנגלה גזר עליהן חיים ואת הוריה ויתר אחיה ואחיותיה, למוות.

מבית אמי לא נותר דבר, מלבד שברי זיכרונות וסיפורים. כמו הסיפור על הסבא שנקרא לשרת בצבא הוד מלכותו הקיסר ירום הודו וכמו יהודים רבים בממלכה האוסטרו-הונגרית לחם למען הקיסר בחפירות מלחמת העולם הראשונה ונפל בשבי הרוסי. לאחר חמש שנים של סבל שב לעיירה ולמשפחתו כמו שהלך- יהודי עם זקן, שיום יום נאבק על זהותו כיהודי, לאכול רק כשר, לשמור על קדושת השבת, ולהאמין בו, באלוקי ישראל בכל עת ובכל השעה גם בשעות הרעות.

משתי תעודות נושנות שמצאה אמי בביתם החרב לאחר המלחמה ההיא, קרעה אמי את תמונות הפספורט של אביה ואימה. עמן, עם שתי התמונות, הגיעה לארץ ישראל, כמובן בדרך לא דרך בספינה רעועה שזכתה לשם המפואר "גאולה" ממחנה הסגר ליד פמגוסטה שבקפריסין. ושם, כאן, בארץ המובטחת מצאה תמונתו הקטנה של סבי מנוחה באלבום התמונות המשפחתי הכחול, וכך לפחות אני יודע איך נראה סבא שלי (מהסבא האחר, זה שעל שמו אני קרוא, לא נותרה אפילו תמונה וגם לא סיפור. בדף העדות של אבי ביד ושם נרשם שהסבא מצא את מותו במטהאוזן. זהו. וכל השאר לא נודע וככל הנראה לעולם לא ייוודע, היה איש איננו עוד).

אבל דמותו של סבא משה נותרה חקוקה באותה תמונת פספורט דהויה, דמות יהודי חובש מגבעת וזקן, דמות שמופיעה מפעם לפעם בחלומותיי, בסיוטיי, דמותו של יהודי.

והתמונה הזו הופיעה בשבועות האחרונים, כאשר צצה הסערה התורנית של הפקודה החדשה למיתון גידול הזקן בצה"ל. הקריאות לסירוב פקודה לגילוח, לכניסה המונית לכלא, הרימו אצלי גבה של תמיהה. בסופו של דבר חלק ניכר מחיי חייתי כיהודי מגולח למשעי, הכרתי לא מעט יהודים תלמידי חכמים אנשים משכמם ומעלה שהקפידו על גילוח זקנם ממש כשם שהכרתי לא מעט עטורי זקנים שזקנם לא הצליח להסתיר תחתיו מעללים, שלהם וליראת שמיים מרחק רב.

ואז באו להן ההודעות המשעשעות של תא"ל אלמוז, דובר צה"ל, ועוד מיני אלופים בהווה ובדימוס שסיפרו לנו, לעם היושב בציון, שהזקנים שהתרבו לאחרונה בצבא מסכנים את בטחון ישראל וכי פקודת הסתערות אל עבר האויב עשויה להתקבל בהיסוס כאשר החייל המזוקן לא יקבל אישור מהרב הפיקודי וקצין השלישות האזורי.

גם הודעת ההרגעה של סגן שר הביטחון, כי מתארגנת איזו שהיא קומבינה שחיילים שיקבלו אישור רבני יוכלו לגדל זקנם פרא באורח אוטומטי בלי ועדות היגוי, קצינות חן ושלישים לא הצליחו להפיס את דעתנו. עיון מדוקדק בפקודות מגלה כי חיילים מזוקנים, אפילו באישור, לא ישתתפו במשמרי כבוד ובכלל דמותם תדחק אל השוליים בצה"ל.

נזכרתי בסבא שלי, בדמותו היהודית האופיינית, שהיא זו שאינה מתאימה לצבא ההגנה לישראל של היום. צבא שמבקש את דמות הסופר-הירו בהוליווד, של ג'ימס בונד כזה, חף מכל משא יהודי.

זה לא עניין של מאבק בהלכה, כי גידול זקן ממש לא מצווה- לא מדאורייתא ולא מדרבנן. זה גם לא עניין מבצעי. רבים מלוחמי צה"ל לדורותיהם התהדרו בזקנים מי יותר ומי פחות (עיין ערך קצ'ה מיחידת ה 101, עמרם מצנע שהגיע עם זקנו לרשות מפלגת העבודה) ובכלל כל הבולשיט הצבאי חסר היגיון של ממש כמו הקוקו של לוחמת קרקל או השפמים המגוחכים של הרס"רים המיתולוגיים של צה"ל לא יעלו על שולחן הכורת. הסיפור אם כן הוא על תדמית, על רייטינג, ולדמותו של היהודי, הדמות הסטראוטיפית, אין יחסי ציבור טובים בימים האלה.

צר לי סבא, אני בטוח שבכל גלגוליך במלחמת העולם, לא חלמת על צבא עברי עצמאי, לא חלמת על לוחמים שמגנים על בני עמם, לא למען בית הבסבורג  או מלכים ורוזנים נכרים. אבל אני די בטוח שאם עלה בך הרהור שאולי פעם יקום צבא עברי, הרעיון שלא יוכלו בו לגדל זקן, הרעיון שלא יוכל יהודי בו לשמור על קלסר פניו, הוא פשוט לא יעלה על הדעת.

בסך הכל מדובר על שערות על הפנים, לא משהו מאוד חשוב והרה גורל. ובכל זאת במדינה היהודית דמוקרטית, חיוב הגילוח הוא לא יהודי ולא דמוקרטי וככזה שהוא בפרטים הקטנים מצליח להרגיז.

הייתי נותן הרבה לדעת סבא מה אתה אומר, ואתה בתמונה המצהיבה מביט וחיוך מוסתר בעינך, ושותק.