מספרים על רבי מנחם נחום, אביו של בעל ה'אבני נזר', שבאחד מימי הפורים סיים את סעודת הפורים מבעוד יום, והתיישב ללמוד תורה. באותה שעה, עסק כל עם ישראל בשמחת הפורים, והיה הוא היחידי בעולם שלמד תורה.

נעשה רעש גדול בשמיים, שהרי התורה היא אחד העמודים שעליו העולם עומד, ו'אם לא ברית (התורה) יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי'. קיום העולם מותנה בכך שילמדו תורה בכל עת, נמצא שבאותו זמן עמד העולם כולו בזכות אדם אחד בלבד.

מיד הוחלט בשמיים לתת לרבי מנחם נחום שכר מיוחד, ונולד לו בן שהאיר עיניהם של ישראל בתורתו, הלא הוא רבי אברהם מסוכטשוב בעל ה'אבני נזר', (שיום ההילולא שלו יחול ב- יא אדר).

סיפור זה מבטא נקודות רוחניות הקשורות לפורים. נס פורים התחולל כולו בידי מסבב הסיבות וקורא הדורות מראש, שהקדים תרופה למכה ושתל את אסתר בבית המלך בטרם יגזור המן את גזירתו הנוראה על היהודים. בדרך הטבע, עלילת המגילה הייתה יכולה להתגלגל בנקודות רבות כנגד היהודים – אסתר לא הייתה נבחרת כמלכה, שנת המלך לא הייתה נודדת, בגתן ותרש לא היו משוחחים בסמוך למרדכי ועוד ועוד.

וכבר ידוע ומופרסם, שחידושו של נס פורים, שהקב"ה חולל את המאורעות מאחורי הקלעים בדרך הטבע. 'המלך' הוא מלכו של עולם, ואלוקים הסתתר בתוך ה'א(ה)סתר'.

ובכל זאת, היו אנשים שזכו להיות נושאי כליו של ה' להביא את התשועה הגדולה. הבולטת מבין מביאי התשועה היא האישה שעל שמה נקראה המגילה – אסתר. אסתר, נתבעה לקבל החלטה מודעת למסור את נפשה ולהקריב את כל עולמה הרוחני, כדי להביא את תשועת ה' לעמו. יכולה הייתה אסתר לחמוק מהמשימה, ולהשאירה למי שהאחריות עליו – ה'.

אולם, מרדכי מורה לה שהאחריות מוטלת גם על בני האדם – 'אם החרש תחרישי... רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת... תאבדי'. והיא נענית, עומסת על שכמה, והולכת בעיניים פקוחות לאבדון – "וכאשר אבדתי אבדתי". (וכידוע, מאז נאסרה לבעלה לנצח וד"ל). ומתוך אבדון זה, מצמיחה תשועת של ישראל לנצח.

מאז, מהווה אסתר מודל לכל מי שמתנדב לעמוס על שכמו את משימותיו של ה' לתשועת עמו. איש זה, מקריב את עצמו ('פראייר' בלעז), אך דווקא מתוך כך זוכה לברכה גדולה, וברכתו היא הזכות להרבות שם שמיים בעולם. כך גם בסיפור על אבי האבני נזר. רבי מנחם נחום מוותר כביכול על שמחת הפורים ועוסק בתורה. באותה שעה, הוא היחידי העומס על שכמו את משא העולם כולו. ומתוך התנדבות זו, זוכה לברכה גדולה ונולד לו בן ממשיך, שמאיר עיני ישראל בתורה.

ומעניין לעניין באותו עניין – מספרים על ה'אבני נזר', שפעם בצעירותו התקשה בקושיא גדולה בסוגיא. התפלל ה'אבני נזר' לה' שיאיר עיניו בתורתו, ומשמים שמעו תפילתו וגילו לו את התירוץ. ראה כי טוב, ובכל פעם שהיה מתקשה בלימודו, היה מתפלל לה' והיו מגלים לו משמים את התירוץ.

לימים, נפגשו אביו (רבי מנחם נחום) וחותנו (רבי מנדלי מקוצק) של ה'אבני נזר'. אמר רבי מנדלי מקוצק לרבי מנחם נחום – אמור לבנך שיפסיק להתפלל שיגלו לו משמים את התירוצים. בדרך זו, הוא לא ידע ללמוד. עליו לעמול בשכלו ולהגיע לתורה! שמע זאת ה'אבני נזר', וחזר לתרץ בעצמו.

נקודה זו, נוגעת לשאלה רוחנית גדולה שנחלקו בה גדולי ישראל – מקום התפילה מול מקום עמל התורה. מקום ההשתדלות האנושית מול מקום בקשת התשועה השמימית. היו שלמדו תורה מפי אליהו הנביא ומגידים משמיים, והיו מגדולי ישראל שסירבו ללמוד מאליהו הנביא, כי רצו לעמול בתורה בשכלם. (וכבר תמצת שיטות אלו – מרן הראי"ה קוק, אורות התורה ה, ד).

באופן אישי, ביקשתי פעם בשעת שכרות בפורים, ממו"ר הגר"א שפירא זצ"ל ברכה לגדול בתורה, והוא סירב באומרו – תלמד, תהיה תלמיד חכם!

וכך פורים ודמותו של ה'אבני נזר' מלמדים אותנו להתנדב, לעמול בתורה, ולקחת על שכמנו את הזכות הגדולה להיות נושאי כליו של ה' בעולמינו!