הדמוקרטיה הגדולה בעולם

מאיר גרוס , י"א באדר ב תשע"ו

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

כל העולם מתבונן - זה מעריץ וזה משועשע והאחר זועם– במערכת הבחירות לנשיאות האמריקנית. מאבק הפיל והחמור, חיות לא במיוחד חכמות, מתמודדות על משרת האיש החזק בעולם. והדמוקרטיה חוגגת. בחירות מוקדמות, מאבק על צירים. ממש דמוקרטיה למופת.

לכאורה.

זה לא רק הכסף. שהוא משחק ובגדול. מאות מיליונים מוצא(ע)ים לשכנוע הבוחר. לא בדיוק התמודדות בין גישות שונות, ערכים נתונים במחלוקת וכיוצ"ב  עקרונות הרי גורל. למעשה, תחרות של כסף, תעמולה, מראה, פרובוקציות, שקרים, שמועות, תקשורת, פרסום. הכל חוץ ממשחק דמוקרטי הוגן וישר. אבל נניח שזה חלק מכללי הדמוקרטיה.

אך המצחיק, ובעצם המוזר, הוא שאט אט מתגלה פרצופה האמתי של הדמוקרטיה שמהווה לכולם מקור השראה. דונלד טראמפ, המתמודד שנחשב כקוריוז, שתפקידו המיועד היה לעורר את האנשים, למשוך תשומת לב, להוסיף הרבה צבע למערכת המטורפת הזאת, התחיל לנצח. ונכון לרגע כתיבת השורות הללו הוא מוביל וסיכוייו רבים מאוד להיות המועמד הרפובליקני. מהלך של דמוקרטיה חופשית ופתוחה. והנה , לפתע, השדים מתחילים לצאת למרחב הציבורי.

לא דמוקרטיה ולא נעליים. הממסד, התקשורת, וקבוצות מאורגנות, מתחילות להילחם. נכון שהציבור בוחר אותו בכל המדינות. אז מה. הוא לא רצוי בחוגים הקובעים. הם יודעים מי צריך לנצח במאבק, והם לא יתנו לקולות המצביעים לקלקל את ההחלטה שלהם. הקולות של המנהלים הנכונים והאמתיים, הרצון שלהם הוא החשוב. וההמון יכול להצביע למי שהוא רוצה. ומדהים לראות את הדמוקרטיה הזאת מתפלשת בבוץ. וההתגייסות של אמנים, תקשורת ומובילי דעת קהל, ובנימות צורמות, מבזה את הדמוקרטיה שהסגידה לה מתבררת רק מן השפה ולחוץ. אחת משעותיה הלא יפות של המדינה נושאת הבשורה הזו.

ובעצם, זה לא חידוש במחוזותינו.

אנו זוכרים את האמירה המיוחסת לבן אהרון, איש מפא"י/ מפלגת העבודה. העם בחר- ואנו איננו מקבלים את בחירתו. בניסוחים שונים שמענו שההמון הנבער איננו יודע מה טוב לו. ורק החכמים והמבינים יודעים מה באמת טוב. אומנם, בדמוקרטיה כל קול שווה קול אחד. אבל הקולות "שלנו" מכריעים יותר. והשיטה חוגגת בגופים המשמעותיים של הפרקליטות והמשפט, התקשורת והאמנות.

אבל, מה עושים אם, למרות כן, רובו של העם, כלומר הבוחר, אומר את שלו? אפשר "לקנות" קולות מצביעים בכנסת, כפי שראינו בהצבעות סביב הסכמי אוסלו, למשל. אולם יש דרך אחרת. קיצונית יותר. מבזה יותר את הבוחר.

לאחרונה, פרסם איש שמאל, מאמר ובו הוא ממריץ את אובמה "לקבע עובדות לעתיד לבוא גם ללא אישורו של הקונגרס... (אובמה) יוכל לאפשר על ידי אי הטלת וטו, העברת החלטה במועצת הביטחון אשר תעצב את עקרונות ההסכם הישראלי – פלשתיני לעתיד". המשמעות של איש בכיר – לשעבר ב"ה- בממשל הישראלי, המשיא עצה לנשיא זר שהיא בניגוד למדיניות הישראלית של ממשלה נבחרת, היא בדיוק פעילות שאינה דמוקרטית. כך גם יו"ר האופוזיציה, המציג תוכנית מדינית משלו, במסדרונות האמריקניים.

ויש להדגיש שזכותו של כל אזרח לפעול בתוך המדינה שלו. להציע הצעות לנציגיו הנבחרים ובהחלט גם לממשלה המכהנת גם אם הוא לא בחר אותה. כפי שחובתה של הממשלה לפעול לטובת כל אזרחיה, ולא להפלות לרעה גם מי שלא בחר בה (וזכורה היטב האמירה המכאיבה של ראש ממשלה- אני ראש ממשלה של 73% של התושבים), כך גם חובתו של כל אזרח לא להפריע לה בעשייתה. זכות הזעקה אינה זכות לחבלה. וההיסטוריה של ריב בין שני אחים שהניעה את האחד לפנות למדינה זרה ולבקש את התערבותה, הביאה לחורבן הבית.

חכמים, היזהרו בדבריכם, אמרו חז"ל. דווקא אלו, שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, חייבים לדעת שאסור להם להניף לשונם על עקרונותיה.