המצב הכלכלי, בו נמצאת היום המדינה, נהיר וברור לכל אחד ואחד מאזרחי ישראל; הוצאות המדינה גדולות מההכנסות, היצוא של סחורות ושירותים הצטמצם, התיירות יבשה. תם הכסף, נגמרה החגיגה.
גם הפתרונות ליציאה מהמצב אינם מחייבים ידע של כלכלן מדופלם. כל אזרח מבין שאם אין כסף בכיסך ואיש אינו מוכן להלוות לך, אתה חייב לצמצם את הוצאותיך. לפחות עכשיו, כי לא הייתה בך בינה או יכולת לעשות זאת מוקדם יותר.

והנה, למרות הציפייה כי המודעות למצב המדינה תהייה נחלת הכלל, נותרו בה מספר "איים" מבודדים הממשיכים, בכוח ההתמדה, להתנהג כבימים עברו, כאילו לא ארע מאומה. בראשם עומדים, לפי סדר החשיבות: עיתונאים מכובדים, ראשי הוועדים הגדולים, מנהיגי ההסתדרות הכללית החדשה והישנה, חברי הכנסת מהאופוזיציה ועוד...

אדם המעיין בעיתוני הערב או עיתוני הבוקר, נתקל מייד בכותרות הכתובות באותיות של קידוש לבנה; גזירות, גזירות, גזירות.
פרעה בזמנו, גזר על הזכרים. אנטיוכוס הרשע, בתקופת המכבים, גזר על היהודים שלא ימולו את בניהם, שלא ילמדו תורה, שלא ישמרו את השבת. המן הרשע בימי מרדכי ואסתר גזר על היהודים לאבדם מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
על גזירות מסוג זה נהגו היהודים לקרוע את בגדיהם, לשים שק ואפר על ראשם ולקרוא לכל העם לתענית.

עצם ההתייחסות של העיתונות העברית בארץ לצעדים הכלכליים כאל גזירות מצביעה על כך שנתיני הממלכה השביעית חיים להם על האולימפוס, בתקופה פרה-היסטורית, והמציאות האפורה, כאן על פני הקרקע, אינה נוגעת בהם. מהם מוקרנת גישה זו גם אל ראשי הוועדים הגדולים. מה הפלא על כן, ששפמו של המתיימר בתואר נציגם של כלל העובדים במדינה (ראש ההסתדרות הכללית), מחייך לו מאוזן אל אוזן, כאשר בעליו מצליח, בעזרת צוות עוזריו הוותיקים והמשופשפים ובכוחנות ברוטלית, להוריד את שר האוצר על ברכיו.

יש אם כן צורך, לחזור שוב ושוב, באוזניהם הערלות של בעלי העור העבה, על דברים שלכאורה אמורים להיות מובנים מאליהם:
- הכסף (השקל והדולר) אינו צומח על העצים וודאי שלא על עצי ארץ ישראל.
- המקור העיקרי לכסף הם הסחורות והשירותים שמדינת ישראל מוכרת לתושבי שאר הארצות בעולם.
- הכלכלה, בעולם הגדול, על הפנים והתחרות קשה.
- עלות הסחורות והשירותים הנמכרים לחו"ל מושפעת מאוד מעלות השירותים והמצרכים הבסיסיים כגון חשמל מים ועוד.

ובשפה פשוטה של יום יום נסביר כי התוצרת הישראלית לא תימכר בשווקי העולם אם היא מועמסת בעלויות של שמירת זכויות מיוחסים.
משכורותיהם הגבוהות של חלק מהשכירים במדינת ישראל גורמות לנזק כפול. ראשית, הן מגדילות את עלויות התוצרת המיועדת לייצוא ומקשות על תחרות מול סחורות דומות המיוצרות במקומות אחרים בעולם. שנית, הן שודדות את כספם הדל של אותם פועלים העובדים לייצוא ושאינם מקבלים תוספות מפעליות מנופחות. המציאות הזאת, בה פועלים העושים אותה עבודה, משתכרים משכורות שונות בעשרות מונים רק בזכות יכולתם להצמיד אקדח לרקה של המדינה, היא אם כל רע.

קפד ראשו. במושג זה היה נוהג שמוליק רוזן להשתמש רבות בזמנו, בחידוניו המפורסמים.
בכדי לבצע את המהפכה הכה דרושה בכלכלה הישראלית יש על כן להתחיל מהראש, מהראש של העיתונאים.
בידם נמצא הכלי והכוח לשנות את האווירה, להסביר את הפעולות הנדרשות, להוריד את בעל השפם על ברכיו.
את מצבנו הכלכלי ניתן להבריא, אם בכלל, דרך הראש או דרך הרגליים. לכולם יהיה קל יותר אם נעשה זאת דרך הראש.
מצב החירום הכלכלי בו אנו שרויים ומצבנו המיוחד במזרח התיכון מחייב נקיטת אמצעים לא שגרתיים. היפנים מנסים זה מעל לעשור לבנות מחדש את כלכלתם הצולעת וללא הצלחה. למדינת ישראל אין את פרק הזמן הזה. על כן יש לגייס לאלתר את כל הכוחות הקיימים במשק על מנת שבמאמץ לאומי משותף תעלה המדינה שוב על דרך המלך.

עד היום מקובל היה, כי את המשא ומתן על תנאי השכר של עובדי המדינה, מנהלים פקידי האוצר מול נציגי העובדים. מתכונת זאת הועתקה מהשוק הפרטי בה, בעל המפעל, יושב מול חברי וועד העובדים. לכאורה הכל טוב ויפה אלה שאליה וקוץ בה. במפעל פרטי אין לחברי וועד העובדים יכולת לבחור את בעל הבית, היחסים הם יחסי מעביד עובד נטו. לא כך הם פני הדברים במשא ומתן בין עובדי המדינה (בעלי כוח הסחיטה) לבין המעביד שהוא המדינה. בגלל האיזון שהיה קיים בין שתי המפלגות הגדולות, די היה במספר מנדטים זעיר על מנת לשלוח כל אחת מהן אל ספסלי האופוזיציה. עובדה זו נוצלה באכזריות ועד תום על ידי נציגי "העובדים". על כן, על מנת לסיים עם סחטנות זאת אחת ולתמיד יש לחדול עם הנוהג לנהל משא ומתן זה בחדרי חדרים. את המשא ומתן עם משרתי ציבור אלה יש לנהל מול פני האומה באופן פתוח וגלוי ובאמצעות צוות מקצועי מוסכם שאינו קשור בטבורו אל תוצאות הבחירות. מעתה זו לא תהיה יותר התנצחות פוליטית בין שר אוצר ובין יושב ראש, ומי מצליח לכופף את ידו של מי. מעתה יצטרכו עובדים אלה להסביר לנציגי תושבי המדינה כולה מדוע מגיע להם יותר (הרבה יותר) מאשר לשאר הפועלים.

תכונה אחת בסיסית קיימת בישראלי, בין חילוני ובין דתי, והיא השאיפה לצדק. הוא רגיש לזאת עד כדי כך, שעוול הנובע מאי צדק גורם לו לכאב פיזי עד כדי כאב. הסחטנות הגלויה של אלה המסוגלים לחנוק את המדינה גורמת לישראלי הרגשה דומה.
עתה הגיע הזמן ונוצרה ההזדמנות לרפא נגע זה עד השורש.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אלכס לכיש הוא מהנדס מוצר בכיר, באחד המפעלים הידועים בעולם, בתחומו.