מוכרחים להיות שמח

נפתלי ורצברגר , ט"ו באדר ב תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

לבלוטות הטעם והריח זיכרון שחושים אחרים לא ניחנו בו. חסד השכחה מאפשר לנו להמשיך קדימה מבלי להביט לאחור. לאחסן את משקעי העבר בתיבות נעולות מהן דולפים מידי פעם רסיסי זיכרון המפרנסים יועצים, פסיכולוגים ואנשי חינוך החופרים בין הררי התת-מודע, החלומות והתובנות.

בורחס, הסופר הארגנטינאי המופלא מתאר בסיפור "פונס הזכרן", את גורלו של מי שהשכחה לא נגעה בו, של מי שזכר הכל. כל פריט מידע נותר תקוע בזיכרונו- צורת העננים ורחש הגשמים וטונות של מידע שאדם מן השורה מוחק מזיכרונו בתהליך של ברירה.

לחגים ולמועדים טעמים וריחות שנרשמים על פסקול חיינו מגיל אפס, עוד הרבה לפני שהתודעה ומתודות החינוך והלמידה שמשקיעים בנו ההורים והמורים דוחקים את החוויה החושית הראשונית אל עבר הבגרות האפרורית הרצינית.

ימי הפורים הבאים עלינו, ימי משתה ושמחה, עמוסי מצוות והלכות של "מוכרחים להיות שמח" ושל "היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה חה חה", ומתחתיה, במעקים, עצוב. לך תהיה שמח ומבדח באמת כשצרות הכלל והפרט מלוות אותך.

ואז הולמים הניחוחות בשערי התודעה. ריחות הקפצונים, אותם חומרים מרעשי אוזניים המותירים באוויר צחנת גופרית ייחודית הדוחקת את ריחות החולין, לצד ניחוח עוגות הפרג והאגוזים לקראת משלוחי המנות פורצים מתוך התנור, הם הם העושים את הסוויץ' בין סתם ימים לפורים.

הניחוח המעורב הזה הוא אולי גלגולו המודרני של מרדכי- מור דרור, בשמי הקטורת שאם חיסר אחד מסממניה חייב מיתה, אף הלבונה שריחה רע, ובכל זאת בלעדיה הקטורת חסרה את העוקץ, את אותו הניחוח העילאי שבלעדיו אין מקדש.

ומבין הרבדים המרובים והמורכבים של מגילת אסתר, נדמה שבשנים האחרונות זוכים הצדדים הלכאורה בעייתיים להבלטה. אותה קירבה תרבותית של הפזורה היהודית במלכות פרס ומדי, ההשתתפות בסעודתו של אותו רשע ומשתאותיו, הליכת אסתר לארמונו של המלך אחשוורוש להיות אשתו, והתשועה הגדולה שלא נשמעת משהו- כמה מאות פרסים אנטישמיים הרוגים כולל עשרת בני המן, ביג דיל, עדיין עבדי אחשוורוש אנן.

אז מבין הרבדים האלה, ובעקבות ניחוחם של עוגות הפרג אני מבקש להאיר על הזיכרון והשכחה שבמגילה. איומו של מרדכי לאסתר "אם החרש תחרישי בעת הזו רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו".

לאסתר אין המשך. בניה ובנותיה, אינם יהודים עוד, הם פרסים למהדרין, לאסתר יש את מורשת בית אביה וזו בלבד, ועליה היא נלחמת.

וכשבאה תשועה לעם היושב בשושן, ונח מאויביהם, ונגמרו ימי המשתה ועמי הארץ המתייהדים, שולחת אסתר לחכמים ומבקשת קבעוני לדורות- שיהיו ימי הפורים נחגגים בכל שנה ושנה כל עוד יהיו יהודים בעולם. ועוד שלחה להם, כתבוני לדורות, שתהא המגילה, המגוללת את אירועי שושן ואת פקעת המזימות והמהלכים המדיניים בחצר המלך, נכללת בין כתבי הקודש בינות לדברי החכמה והנבואה של דוד ושלמה בנו.

וחכמים, כמתואר במסכת מגילה, מנסים לנער את עצמם מבקשותיה של המלכה. למה לך? עדיף לשכוח, להעביר הלאה, מדוע לעורר שנאה? וחכמים כמו יהודים בכל הדורות בקשו להניח לשכחה למחוק את זכרן של הצרות והגזרות, ואילו אסתר בשלה- כתבוני לדורות. אין אני רוצה בשכחה, אין אני רוצה להיחרט בדברי הימים למלכי מדי ופרס, ספרי ההיסטוריה מטעם, שבהם כל מעשי תוקפו וגבורתו של המלך, ובהם סיפור גדולת מרדכי אינם תחליף לזיכרון הדורות.

ספרי ההיסטוריה הפרסית, כמו רובם של ספרי האדם, החל מכתבי החרטומים עבור מספרי המלחמות והניצחונות האבודים דינם נגזר לשכחה. אתה עובר בחנויות הספרים המשומשים ורואה כיצד מה שנחשב לספרי מופת לפני דור מעלה אבק ועש ואין דורש. אתה רואה "רבי מכר" מתגוללים על המדפים בשקל לספר, ומבין כי גם למילים הנדפסות אין כוח לשנים העוברות.

אסתר יודעת כבר אז כי הנצח מצוי ביד חכמים, בחותמת ההכשר שלהם לה ולדודה מרדכי. והם, חכמים, לא יכולים למלכה אסתר, אישה אחת, קטנה וירקרקת עם חוט של חסד, שנכנסה לנצח. נצח שאף לעתיד לבוא לא תשכח עם יתר הצרות והתשועות שנתרגשו עלינו.

ואם יותר לי להוסיף, ניחוחם של אזני המן המתכלים הנטמע בנפשות נכדי הקטנים, הוא הערובה להמשך המורשת, לבחינה ודיון של אסתר המלכה, של מחויבות לתורה שמסיני, של מקומם של הזיכרון והנשייה מדור לדור.

מידי שנה ליבי יוצא אל האישה שהפכה בעל כורחה למלכה ומושיעה של עמה ואחרי הכל נותרה בארמון הפרסי בודדה ונשכחת, מנותקת מזיכרונה כאגדה רחוקה, מזהירה כאיילת השחר, ועצובה עצובה.