היגיון בשיגעון

משה חסדאי , כ' באדר ב תשע"ו

משה חסדאי
משה חסדאי
צילום: עצמי

השיגעון מכה בנו. אנו מוצאים את עצמנו תוהים ובוהים במציאות היוצאת מכליה. מנהיגים קטנים כגדולים יוצאים מדעתם. אישים מתגלים בקלונם ומקדיחים תבשילם ברבים.

ההפקרות והכפירה והבגידה משתוללות. האיגיון והכאוס מתפרעים. זו מלחמת גוג ומגוג. הכפירה נלחמת בתורה. מלחמת דעות. מלחמת תרבות. מלחמת התרבות – היא מלחמה קיומית. החייל היהודי – מחייב אותנו לנצח במלחמה הפנימית. ואנו ננצח. יחד ננצח.

בסוף הימים, בשעה שהסטרא אחרא מרגישה כי קיצה קרב, וכי יום ד' בא בוער כתנור, שילהט את כל הרשעים, והיא יודעת שכל זה בא על ידי גילוי האמונה שמחזירה את הכל לראשית ההתחוללות, באופן שההתפשטות תהיה רק למדרגת הטוב והקודש, בבחינת תוספת מחול על הקודש, ואילו התפשטותה של הטומאה תתבטל ותכלה לגמרי מן העולם – כשהסטרא אחרא מרגישה את כל זה, נאבקת היא על קיומה, ופורשת ענני עיצבון ורוח דיכאון על הכל, ומרוויחה בזה שמתעוררים פקפוקים והיסוסים, ועל ידי זה נעלמת האמונה וכל צבאות קודש פעולותיה, שמכיוון שרק השמחה דוחה את כל ההיסוסים והפקפוקים למיניהם ורק היא מוודאת את הכל, יודעת הסיטרא אחרא שאם לא תפרוש ענני עיצבון, תגלה השמחה בעוז ה' וחדוות קדשו את הוד תפארת האמונה, ועל ידה תתבטל לגמרי מן הארץ, ולכן ראשית דרכה להזיק ולהכניס עיצבון ודיכאון בכל העולם.

הוא עניין התעוררות המלחמות בסוף הימים שבזה יורד הכל מן הסדר, ובאין סדר אין נחת ושלוות רוח, ואולם דווקא בשביל זה יש להתאמץ ביותר להתלבש בשמחה ובטוב לבב למרות כל הצרות, העינויים והיגונות, כדי להימצא אז ברוח ודאות לדחות בזה את כל הפקפוקים, ההיסוסים והספיקות, ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר.

עד כאן דבריו הנפלאים של רב שהוא מורה רוחני אמיתי, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל.

תרבות הלא כלום הזולה המיובאת אלינו כעת בשפע גדול מעמא-ריקא, משכיחה מאיתנו את הכרת עצמיותנו, ומונעת את הכרת ערך תרבותנו המקורית, וארצנו המקורית. גורמת היא שחדל רגש הלאום הטבעי אצל רבים מבני דורנו, שנפגעו, טומטמו והומתו חושיהם הלאומיים הבריאים, וממילא אבד רגש הכבוד הלאומי, כבוד ארצנו, נחלת ד', ותיסתר תבונתנו הלאומית והמדינית, ונהיינו, עם כל חכמתנו האישית הפרטית, שוטים ופתיים לאומיים. ואין שוטה מרגיש נפגע ואין בשר המת הרוחני מרגיש באיזמל, ואנו מצפים להערת רוח ממרום, רוח תחיית המתים, התנערי מעפר קומי, רוח תשובה לאומית חיה ורעננה, אל עצמיותנו, אל ד' אלוקינו, אל תורתנו-תרבותנו האמיתית, אל עמנו וארצנו, ובכך תרום קרן מדינתנו, כי ישראל ותורתו וארצו אחד הם ('מלחמת התרבות', הרב אלי הורביץ זצ"ל הי"ד, עמ' 35, הערה 37).

ואני הקטן, מציע סיפור שהוא משל וחידה, וגם פיתרון. סיפר רבנו משל לעניין שצריך לעבוד את השם יתברך במסירות נפש אף שנדמה לבני העולם כמשוגע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צז.)... שמי שרוצה לסור מרע נדמה כמשוגע. שפעם אחת חלם מלך אחד שכל התבואה שצמחה במדינתו התקלקלה ומי שיאכל ממנה ישתגע חס ושלום, והתייעץ עם המשנה למלך מה לעשות. יעץ אותו המשנה למלך שבלית ברירה מחויבים לאכול מהתבואה הקלוקלת, בהטעימו כי לאגור תבואה בריאה לכל בני המדינה אין אפשרות, ואם יאגרו רק להם לעצמם ויכלו רק תבואה בריאה וטובה הרי אז יהיו הם כמשוגעים בעיני בני המדינה, כי יהיו משונים מכל בני המדינה על כן אין שום ברירה אלא לאכול תבואה הקלוקלת, אולם נעשה לעצמנו שום סימן שנדע שמשוגעים אנו.

לא הסכים עמו המלך בשום אופן וטען ואמר: וכי אם בני המדינה יהיו משוגעים שגם אנחנו נהיה משוגעים כמותם? ונעשה דבר שיגעון כזה לאכול תבואה המשגעת? לא ולא! אנו נאגור מהתבואה הבריאה ונאכל אותה ואם נדמה כמשוגעים בעיני בני המדינה מה בכך, וכי בשביל כך נאכל תבואה משגעת? וכמו כן בעבודת השם יתברך, אם בני מדינה מתנהגים שלא כהוגן ורודפים אחר כבוד וממון המדומה ואינם חושבים על ימיהם ושנותיהם הפורחים ועוברים להבל ולריק וכי נעשה כמותם, לא ולא אלא נאגור לעצמנו תבואה בריאה היא התורה והתפילה כדי שיהיה לנו כוח וגבורה לעמוד כנגד הרגליהם המשוגעות ('שיח שרפי קודש', חלק ב, סעיף א-רעא, עמ' פט).

זהו סיפור מופלא של רבי נחמן מברסלב. סיפורנו שלנו ממש. רק התפתחות רוחנית אמיתית עומדת כנגד הזרם של השיגעון.

בסיפור המקורי של רבי נחמן מברסלב, מופיע פיתרון נוסף לשיגעון: "וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אזי יהיה להיפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע שהסימן שאנחנו משוגע".

הפיתרון העיקרי לשיגעון האגו: תורה ותפילה. הודיה על הטוב ועל המוטב. חיזוק הרצון לעשות את רצון הקדוש ברוך הוא. ובכל זאת, חוזים אנו בהתגברות השיגעון, כגל עכור ועצום, העלול להציף את הכל. כיצד נתמודד עם הגל העכור, המאיים, בוודאות גמורה, לסחוף אותנו? במצב כזה צריך להיות בעל תודעה כפולה: מצד אחד אנחנו חלק מהמשחק - חלק מהשיגעון - חלק מהגל. גם אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, סובלים משיגעון האגו. כולנו סובלים מדעות זרות ורעות ומידות ותאוות רעות. מצד שני אפשר לזכור ולהכין תזכורת שיש אמת, שיש שפיות ונקיות. גם אם איננו חיים עדיין בעולם השפוי, התודעה הכפולה קושרת אותנו אליו.

בחר רבנו מקום מיוחד לסמן בו את עצמנו - הסימן על המצח - מקום שדווקא בעל הסימן איננו רואה אותו. רק החבר של בעל הסימן רואה. רק החבר האמיתי יודע אם התעוררת לחיים רוחניים. רק חבר אמת יודע אם אתה בגמילה משיגעון האגו. החבר רואה אם אכן התפתחת מבחינה רוחנית ואתה איש רוחני, המודע לעצמו, לתיקונו, לחוזקותיו וחולשותיו. הזכיר לנו רבנו את כוחו של החבר. כוחה של חברות וחבורה אמיתית. זו חברות של עבודת הדעות והמידות. חברות של נאמנות ואהבה לעצמיותך, עוצמתך, עצמאותך. חברות של נאמנות לקול הנשמה שבך. התו על המצח הוא קו ההתפתחות הרוחנית. אשריו, של מי שהתפתחותו הרוחנית, התגלות הנשמה היהודית שבו, היא לאור התנ"ך, הנבואה והחכמה היהודית.