לקרוא לטרור בשמו

אם מישהו מחפש דוגמה לחוסר ההבנה הטוטאלי של השמאל הישראלי, הוא ימצא אותו במשפט הזה. אין סיכוי לנצח את הטרור אם לא נבין את מהותו.

חגי הוברמן , כ"א באדר ב תשע"ו

חברת הכנסת ציפי לבני, ניסתה להבדיל בין הטרור שהיכה באירופה לגל הטרור בישראל, בטענה ש"הטרור המוסלמי באירופה הוא מלחמת דת, בניגוד לטרור המוסלמי אצלנו שהוא מלחמה על שאיפות לאומיות". אני מניח שרבים מתומכיה האידיאולוגים (לשמחתנו הם לא כל כך רבים...), מחאו לה כפיים בהסכמה.

אם מישהו מחפש דוגמה לחוסר ההבנה הטוטאלי של השמאל הישראלי, הוא ימצא אותו במשפט הזה. אין סיכוי לנצח את הטרור אם לא נבין את מהותו. המחשבה שהטרור הפלשתיני הוא טרור לאומי, ועל כן יש לו 'פיתרון מדיני', היא בסיס החשיבה השמאלנית הרדודה והנואלת. הטרור הפלשתיני האנטי-ישראלי הוא טרור דתי, בדיוק כמו דאע"ש. כשמחבל צועק 'אללהו אכבר' כשהוא דוקר יהודי – זהו טרור דתי.

כשמלחמת הטרור נקראת 'אינתיפאדת אל-אקצא' – זהו טרור דתי, וכך גם כשגל הטרור הנוכחי התחיל על רקע קריאות 'אל-אקצא בסכנה'. ואת ההסתה הזו הוביל לא אחר מאשר אבו-מאזן.

החמאס בוודאי איננו תנועה לאומית. הוא תנועה דתית במהותה. אמנת החמאס הדוגלת בהשמדת ישראל, שניסח השייח' יאסין ופורסמה ב-18 באוגוסט 1988, היא אמנה דתית. כל סעיף בה מבוסס על פסוק בקוראן. ולכן בניגוד לאמנה הפלשתינית, שיש לה מנגנון לביטול (אם כי אפשר להתווכח אם היא באמת בוטלה או לא), את אמנת החמאס לא ניתן לבטל, כי לא ניתן לבטל פסוקים מהקוראן.

גם הג'יהאד-האיסלמי איננה תנועה לאומית. זו תנועה דתית, שעיקר פעילותה במסגדים. שתי התנועות הללו לא רק דוגלות בהשמדת ישראל. חלומם הוא הקמת מדינה איסלמית על חורבותיה. ברור שהרבה יותר נעים לטעון שהטרור הפלשתיני הוא לאומי. זה מקל על האשליה העצמית שאפשר למצוא לו פתרון. אשליה עצמית היא תמיד דבר כל כך מתוק...

יש פתרון צבאי לטרור – זה הוכח במבצע 'חומת מגן'. במוקדם או במאוחר הטרור יוכרע, אחרי שגם באירופה יתאוששו ויבינו שהפתרון לטרור הוא רק במלחמה חסרת פשרות. רק דבר אחד לעולם לא יעצור טרור דתי, וזה תהליך מדיני.

מה שאבו מאזן לא סיפר

יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, שפע השבוע נופת צופים, בפגישה עם משלחת של ישראלים בני עדות המזרח בלשכתו ברמאללה. אורחיו השמאלנים התמוגגו לשמוע ממנו, כי הוא "נוהג להאזין באופן יום יומי לשירים ישראליים", ושהזמר האהוב עליו הוא משה אליהו, פייטן ישראלי, יליד חאלב שבסוריה. שומעיו הסיקו מן הסתם את המסקנה ההגיונית: אם משה אליהו הוא הזמר האהוב על הראיס, ברור שנתניהו הוא המיכשול לשלום, וגם המתנחלים.

מעניין אם אבו-מאזן סיפר להם, את מה שגילה השבוע מרכז המידע למודיעין ולטרור, כי לוחמי אחת הזרועות הצבאיות של הפתח', האירגון שהוא עומד בראשו – בנוסף להיותו גם ראש אש"ף, יו"ר הרשות הפלשתינית ו'נשיא מדינת פלשתין' – קיימו השבוע אימון משותף ברצועה עם מחבלי הזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית לשיחרור פלשתין (האירגון שאנשיו רצחו לפני 14 שנה את השר רחבעם זאבי). התרגיל המשותף נערך במיתקן אימונים במערב העיר רפיח, וכלל מיפגן יכולות של יחידות הרקטות, תרגילי ירי, הטמנת חומרי נפץ, וכן הדמיה של הסתערות על עמדות צה"ל, פיצוץ עמדות וחטיפת חיילי צה"ל. לטענת דוברי שתי הזרועות הצבאיות, החזית הדמוקרטית והפתח', אירגונו של אבו-מאזן להזכיר, התרגיל נועד להשלים את היערכותם לקראת הסלמה אפשרית עם ישראל.

אבו-מאזן, מן הסתם, לא סיפר להם על כך, כי היה עסוק בלתאר איך "יש לנו, הערבים, הרבה במשתף עם היהודים הערבים: שפה, היסטוריה, תרבות, אומנות ומוסיקה".