הסיפור על בני אהרון ובני הרב קרויזר

בראש חודש כסליו תשס"ח, אירעה תאונת דרכים מחרידה בכביש המוביל לישוב מצפה יריחו.

ישראל מאיר , כ"א באדר ב תשע"ו

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

האסון בביתו של אהרון הכהן הוא אסון לאומי. "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" מנחם משה את אהרון. "יש פה קידוש השם ובניך הם המובחרים, לכן דווקא הם מתו". מה תגובתו של אהרון? "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – שתיקה כהודאה. הוא קיבל את הנחמה. "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא".

הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) מספר סיפור אחר. הוא מסכים עם שאר הפרשנים שהיה פה מאורע של קידוש השם, אבל קידוש השם מסוג אחר לגמרי.

בראש חודש כסליו תשס"ח, אירעה תאונת דרכים מחרידה בכביש המוביל לישוב מצפה יריחו. ארבעה צעירים תושבי הישוב נהרגו במקום, ביניהם שלמה וישי קרויזר ז"ל, שני בניו של רב הישוב, הרב יהודה קרויזר. ישוב קטן, משפחה גדולה, "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'".

מאוחר יותר, בשיעור אמונה ארוך ומאלף (הנמצא באתר "שי לש"י" שהוקם לזכרם של שלמה וישי) סיפר האב שאיבד את שני ילדיו על הרגעים הקשים. לא על ההלם הראשוני שאחרי האסון, אלא על הכניסה לעולם השגרה. על "וַיָּקָם – מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ":

"גומרים את השבעה וצריכים לחזור חזרה לחיים", הוא מספר. "זה משבר גדול. ההמונים שהיו פה אתמול התפזרו, ואתה צריך לחזור לעבוד. לשלוח את הילדים ללימודים. אין ספק, אנחנו יכולים לבחור לשבת ולהישאר בבית. מכל מקום התקשרו לומר שאנחנו לא צריכים למהר לחזור, אבל אנחנו יודעים שאנחנו נצטרך לחזור. העולם בחוץ נראה כל כך אחר. אם כל לילה לא הצלחנו לישון, בלילה השביעי לאסון הדבר היה קשה שבעתיים. מה אני עושה מחר? הקדוש ברוך הוא עשה איתי חסד והתגלגל לידיי עוד באותו ערב פירושו של הרשב"ם המסביר את הקידוש השם שהיה במות שני בני אהרון".

ואז הרב קרויזר הקריא את לשונו של הרשב"ם מילה במילה: "'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן' – אל תתאבל ואת תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'. אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול. ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקדוש ברוך הוא ועבודתו על ידך. 'וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד' – זהו כבוד שכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו".

"עכשיו בלשוננו" ממשיך הרב קרויזר ומסביר כיצד מילותיו הספורות של הרשב"ם הפכו להיות משנת חייו: "אומר משה לאהרון: אתה לא מסוגל לחזור לעובדה. בניך מתו לנגד עיניך. איך אפשר לחזור לעבוד – ועוד לעבוד בשמחה כנדרש מכהן גדול? דע לך, כאן (!) נמצא הקידוש השם. זהו הקדיש שלך על נדב ואביהוא. אם אתה רוצה לעשות קידוש השם, תחזור לשגרה. תחזור לעבודה. נכון, קידוש השם במובן הפשוט זה לא שגרה, זה מעשים נעלים וקשים להשגת אנוש.

בדרך כלל ללכת לעבודה זהו צורך אנושי ולא מסירות נפש, אבל אצל מי ששגרת חייו נגדעה באסון כל כך קשה, המשך השגרה הוא מעשה אצילי. הוא קידוש השם. אי אפשר לומר שמי שעבר אובדן ושכול, טבעי שהוא יישן לילה שלם. אי אפשר לומר שמן הסתם הוא יקום בבוקר להתפלל ולאחר מכן יצא לעבוד. לא, זה לא טבעי. אם הוא כן עושה את זה, יש במעשי השגרה שלו קידוש השם. אספתי את הילדים ואמרתי להם שוב ושוב את השורה הזו: 'זהו כבוד שכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו'. ילדים, זה הקדיש שלכם על שלמה וישי. לומר את נוסח הקדיש זה דבר גדול, אבל נמשך כמה שניות. אני מציע לכם לומר קדיש 24 שעות ביממה. אתם הולכים מחר לבית הספר ליום לימודים ובעצם אומרים קדיש במשך יום שלם. את מחר יוצאת לעבודה בבוקר ואומרת קדיש. זהו קידוש השם. אנחנו החיים, מקדשים את שמו".

הרב קרויזר מתאר בהתרגשות את ניסיון הקדיש הזה ואת המשמעויות היותר עמוקות שלו. הנה סיפור אחד מתוך השיעור המלא:

"אני משתדל ללכת לכל חתונה של משפחה מהיישוב. לאחר ימי השלושים חזרתי למנהגי זה, כי ההלכה מתירה. מנהגי אבלות יש רק על הורים. על ילדים לא צריך מנהגים, האבלות קיימת גם בלי ההלכה. הוזמנתי לחתונה וברגע הראשון רציתי להשיב בשלילה. לומר שזה עוד מוקדם מידי, אבל שמעתי את קולו של הרשב"ם מדבר מתוכי ואומר לי: 'סע לחתונה, אתה הרי צריך לומר קדיש. שמחת חתן וכלה זה יהיה הקדיש עכשיו'. טוב, החלטתי שאבוא לחתונה.

הגיע יום החתונה והרגשתי שאני לא מסוגל. 'איך אצליח?', אני שואל את עצמי, והרשב"ם עונה לי: קידוש השם. הבן שלי הסיע אותי ואת רעייתי לאולם, בחניון אנו רואים את האורחים נכנסים לאולם חגיגיים ושמחים, אבל אנחנו נשארים ברכב לבכות ולא מצליחים לרדת. זהו, הורתי לבני סופית לנסוע חזרה הביתה, ובדיוק מתקשר אליי בעל השמחה. 'שמעתי שהרב כבר ממש פה בחנייה', הוא אומר. 'אנחנו מחכים לרב ועוד לא מתחילים את החופה'.

לא הייתה ברירה, נכנסנו לאולם ועמדנו ליד הדלת כדי שנוכל לצאת ברגע שהחופה תסתיים. שתי ברכות ראשונות, לשמחתי לא אני הייתי צריך לומר. אמרתי לבני משפחתי שאני מתפלל שלא יקראו לי לעמוד ולברך תחת החופה. זה כבר יותר מידי. ברכה שלישית, רביעית, חמישית, ברוך ה' תפילתי נשמעת. בברכה האחרונה הכריז המנחה: 'רב הישוב מצפה יריחו, הרב יהודה קרויזר'. אני לא מסוגל לעמוד בזה. הבן שלי תומך בי, אני מחזיק את הגביע ביד רועדת ומתחיל לברך. 'אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה ושלום ורעות', ואז שוב הופיע לי הרשב"ם. 'עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים'. אני לא רק אומר ברכה תחת החופה של החתן והכלה. אני אומר קדיש לעילוי נשמתם של שלמה וישי".

לתגובות: israel2meir@gmail.com

מתוך הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"