ויהי בימי שלוט השופטים

שוב, הרשות השופטת חדרה לתחומי פעילותן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, עד כדי פגיעה ביכולתן למלא את תפקידיהן.

ד"ר רון בריימן , כ"ג באדר ב תשע"ו

עצמי

החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז מהווה שלב נוסף בהתרחקותה של מדינת ישראל מן המתכונת של בלמים ואיזונים בין רשויות השלטון, שהיא כה חיונית לתפקודו של משטר דמוקרטי תקין.

שוב, הרשות השופטת חדרה לתחומי פעילותן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, עד כדי פגיעה ביכולתן למלא את תפקידיהן.

הבלמים והאיזונים בין שלוש הרשויות – השופטת, המחוקקת והמבצעת – חיוניים לקיומו של משטר דמוקרטי, אבל הם אמורים לבלום ולאזן את שלוש הרשויות, ובהן גם הרשות השופטת. כאשר רשות זו חודרת לתחומי האחריות של אחיותיה, לא רק הרשויות האחיות נפגעות, אלא גם הרשות השופטת עצמה. חדירה חוזרת מסוג זה שוחקת את אמון הציבור ברשות השופטת, בשיקוליה ובהשקפותיה, אמון שהוא הבסיס לקיומה. אין פלא שככל שעולות התדירות והעוצמה של הפרת הבלמים והאיזונים על-ידי הרשות השופטת, כך מתעצמת הביקורת הציבורית עליה.

בתקשורת, שלפעמים מתנהגת כמי שרואה בעצמה רשות-על, מעל שלוש הרשויות הנ"ל, נהוג לתקוף ביקורת ציבורית ו/או פרלמנטרית מסוג זה, בין השאר באמצעות הביטוי השגוי והשחוק "חוף עוקף בג"ץ". חשוב לציין שאין חוק עוקף בג"ץ אלא בג"ץ עוקף כנסת, וככל שפעלתנות היתר של בג"ץ תפסול יותר חוקים של הכנסת, כך תידחק הכנסת לבצע את תפקידה וחובתה – חקיקה – לרבות בחינה ואף אישור מחדש של חוקים שאישרה בעבר, אף אם לא מצאו חן בעיני בג"ץ. הכנסת היא היא נציג הריבון, העם.

בהקשר הנוכחי – מתווה הגז – נשמעה פרשנות שפסלה את סעיף היציבות בטענה שאין ממשלה יכולה לחייב בהחלטותיה את הממשלות והכנסות העתידיות, למשל בעוד 10 שנים. דווקא זו היא נקודת האור בהחלטת בג"ץ, בבחינת מעז יצא מתוק. אם בתחום הכלכלי אין ממשלה רשאית להכתיב מציאות לטווח של 10 שנים, קל וחומר שאינה רשאית לעשות זאת לטווח של דורות בהקשר של ויתור על לב ארץ ישראל וגירוש מאות אלפי יהודים מיהודה ושומרון למען "שלום" או אפילו שלום, החלטה שהיא גורלית הרבה יותר.