נגד הרוח

ארורה המלחמה והטרור והסכינאות הפלסטינית שאינה מבחינה בין חייל לאישה, בין מתנחל לתייר ביפו, ארורה ודינה חיסול.

נפתלי ורצברגר , כ"ה באדר ב תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

החייל שירה במחבל המנוטרל לכאורה וצילומו של האירוע הוציא מהבקבוק את השדים שגם בימים כתיקונם לא בדיוק כלואים בתוכו.

אלא שהפעם השדים הללו חגגו חופשי חופשי בראש חוצות, על גלי האתר וגלי הפייסבוק וערמות המלל שהתחרו להטביענו באמירות קיצוניות וחד משמעיות עוד טרם שהעובדות התבררו לאשורן.

כשהרמטכ"ל, דובר צה"ל תא"ל אלמוז, ושר הביטחון יעלון, מצטלמים בפוזה של הנביא ישעיהו, ממהרים לקבוע כי החייל סרח, כי רוח צה"ל וטוהר הנשק אינם עולים בקנה אחד עם הסרטון המפורש בו מוקפים האובייקטים עיגולים אדומים, בתקשורת מופיעות התמונות של החייל שנשלף היישר מן "הזירה" בכבלים, אזוק בידיים וברגליים, עורך דינו מגונן בתיקו על פניו מפני הבזקי הפלשים, וקולות בני המשפחה מעוותים ומלמדים עליו סנגוריה שלובה בבקשת רחמים מקברטי המדינה עוברת עליך רוח נכאים של מבוכה. מהי אותה רוח צה"ל? מה הם אותם ערכים להגנתם נזדעק שר ביטחוננו לחרוץ דין טרם משפט?

בשעות אלה פניתי לספריה ושלפתי ממעמקיה את "אורות" הישן והטוב של הרב קוק, וחזרתי לקרוא את הדברים שנכתבו אי שם בתחילת המאה הקודמת: "כשיש מלחמה בעולם מתעורר כוח משיח, עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים והעולם מתבסם, קול התור נשמע בארצנו".

צריך להיות הרב קוק כדי לראות במלחמה וזוועותיה את העולם המתבסם, צריך להיות הרב קוק כדי לראות איך הרוע, האכזריות, הסבל והמוות החוגגים בעיתות מלחמה הם חלק מתכנית גדולה של ההשגחה והובלתה של ההיסטוריה.

דברי הרב קוק שנכתבו על רקע מלחמת העולם הראשונה מהדהדים זה שנים רבות מול הספרות שהולידה מלחמה זו. "במערב אין כל חדש", של אריך מריה רמרק, "מסע אל תוך הלילה" של סלין, "השיגעון הגדול" של אביגדור המאירי, "החיים בקבר" של מיריביליס היווני שכולם כולם מלאים באיוולות והרוע שגורמת המלחמה.

דומה שרוח צה"ל משנה כיוון, והפכה הפכפכה במידה מדאיגה כאשר נאום המספריים של הרמטכ"ל מצביע על שינוי הכיוון.

מלחמה אינה זירת מאבק בפשע פלילי, והכללים של נטרול המפגע כיעד עליון, כשהם יפים לימים כתיקונם ובמצבי ספק של פגיעה בחפים מפשע, אינם מצויים בעת מלחמה. בג'ונגלים של ויאטנם כמו גם במלחמה בעירק למדו חיילי הנחתים כי חייהם תלויים ביד קלה על ההדק, והיסוס תוצאתו אחת- חזרה לארצם בארון עטוי דגל.

אחרי רצח הספורטאים במינכן, הכריזה רוה"מ דאז גולדה מאיר כי ידו של מי שמעורב היה ברצח תגדע. וכך במקומות שונים בעולם נעלמו, התפוצצו ונורו בנסיבות מסתוריות כל מי שקשורים היו לפעולת הטרור הזו, לרבות ההסתבכות ברצח המלצר בושיקי בלילהאמר שבנורבגיה.

חוליות חיסול בלא משפט וחקירה נגדית יצאו, כך לפי פרסומים זרים, מירושלים לגדוע את הידיים של מי שפעלו ברצח והרג כלפי יהודים- זו נדמה לי רוחו של צה"ל. דמנו לא יהיה הפקר, מי שבא להרוג ולרצוח לא יצא חי, דם יהודי לא ימשיך ויהא הפקר, זו רוחו של צה"ל.

רוחו של צה"ל זו אותה הרוח שהובילה את לוחמי השייטת בפיקודו של יואב גלנט, יחד עם לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודם של נחום לב המנוח ואל"מ משה יעלון, לתוניס הרחוקה. כאשר אבו ג'יהד שעלה על יצועו לשנת לילה, נורה בידי הלוחמים בעשרות כדורים תוך וידוא הריגה, כפי שתיארה האלמנה אום ג'יהאד את זווית הראיה שלה את חיסולו של אלוף נעוריה ללא משפט כשהוא רחוק רחוק מישראל. ממש כמו שבאיראן חוסלו להם מדענים ואנשי מחקר וחוסלו לאורך השנים במבצעים חשאיים מוצלחים יותר או פחות כל מיני טרוריסטים כמורניה, ממדוח, ויאסין.

אל"מ יעלון שדפק כדורים (כך לפי מקורות זרים) בגופתו המנוטרלת של אבו ג'יהד הוא אותו שר ביטחון, שהיום מדבר על חייל שסרח ועליו ליתן את הדין על ירי במחבל שספק נוטרל שש דקות שלמות אחרי שניסה לרצוח חייל.

אין מלחמות יפות. מלחמות מעולם ולעולם אינן מצטלמות יפה, יש בהן אכזריות וצדדים אפלים וחשוכים. ארורה המלחמה והטרור והסכינאות הפלסטינית שאינה מבחינה בין חייל לאישה, בין מתנחל לתייר ביפו, ארורה ודינה חיסול.

כשמפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון, שוכחים את הרוח הדורשת את תעצומות הנפש לעמוד מול "בצלם" ו"שוברים שתיקה" ומעדיפים להראות יפים ומגוהצים בכסות מוסרית נוטפת זיוף, נדמה שדווקא שדרת הפיקוד נדרשת לריענון דחוף של ערכי צה"ל ונורמות של פיקוד, רעות, והעיקר- יעוד הצבא על המטען ההיסטורי והמוסרי שעליו לשאת.

ולך, החייל העצור, למרות הטוקבקים, וחיבוקי הדב, דע כי אתה לבד. הראשון לציון כבר הוציא הודעת הבהרה שהקם להרגך זה לא בדיוק כמו שנשמע מדרשתו, והתחקיר הזריז של האלוף נומה חרץ את דינך. תנמיך בבקשה ציפיות, מפקדי הצבא אמרו את דברם, וגם אם אנו מעיזים להטיל בהם ספק, ספק אם מערכות השיפוט הצבאי יוכלו להתנער מרוחם הרעה, לטעמנו, של המפקדים.