בסך הכל 10 שנים

היום לפני 10 שנים בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל המפלגה שהרכיבה ממשלה לא היתה הליכוד או העבודה.

חגי הוברמן , כ"ח באדר ב תשע"ו

היום לפני 10 שנים, בכ"ח באדר תשס"ו, 28 במרץ 2006, התקיימו הבחירות לכנסת ה-17 בתולדות כנסות ישראל. אלו היו בחירות מדהימות.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, וגם בפעם האחרונה עד כה, המפלגה שהרכיבה ממשלה לא היתה הליכוד או העבודה, אלא מפלגה חדשה בשם 'קדימה' – מישהו במקרה זוכר אותה?

ראש הממשלה הנבחר היה אהוד אולמרט, אבל מפלגתו עוד נישאה על גלי התהילה התקשורתית של אריק שרון, שמזה מספר חודשים שכב מחוסר הכרה בעקבות אירוע מוחי.

עשר שנים עברו מאז. אין דבר מלבב כמו מסע נוסטלגי רווי געגועים על העבר הוורוד והמתוק. כמה שמחים נראו אז החיים. קדימה זכתה ב-29 מנדטים. הכל ראו איך המפץ הפוליטי שהוביל חיים רמון, של הקמת קדימה בהרכב של פורשי הליכוד והעבודה, מתגלה כהצלחה מסחררת, כמו שנראה בראשיתו כל מהלך שחיים רמון היה ממוביליו.

אולמרט כבר תיכנן, מן הסתם, את תריסר שנות שלטונו הקרובות, יחד עם חבורת המאורות שהלכה איתו, שנתפסו כמנהיגי העתיד הבלתי מעורערים: שאול מופז, ציפי לבני, רוני בר-און, מאיר שטרית, אברהם הירשזון, רוחמה אברהם (רוחמה מי?), ועוד כהנה וכהנה גדולי האומה, שמי בכלל זוכר אותם היום ומי יודע איפה הם נמצאים בכלל? (אלה שכבר יצאו מהכלא, כמובן). אפילו ציפי לבני, זגזגנית המפלגות הלאומית, מגיעה כיום לתקשורת רק על רקע עימותים במחנה-הציוני.

והיו שם עוד אסופת ח"כים מכל מיני מפלגות, שנהנו להסתופף בזיווה של מפלגת השלטון לעשורים הקרובים, כמו דוד טל מש"ס, ואפילו מיכאל נודלמן מהאיחוד-הלאומי. וגם צחי הנגבי, האופורטוניסט הנצחי.  בצד הח"כים של מפלגת העבודה שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק. אפילו רונית תירוש התפטרה מתפקידה כמנכ"לית משרד החינוך, שאליה מונתה על ידי לימור לבנת מהליכוד, והצטרפה גם היא ל'קדימה'.

בצדק. הליכוד היה מרוסק. מ-38 מנדטים בבחירות הקודמות (ובעצם 40, אחרי החיבור ל'ישראל בעליה' של שרנסקי) צנחה התנועה ל-12 בלבד. נתניהו נחשב למנהיג פוליטי שעתידו מאחוריו. מפלגתו, המפלגה השלישית בגדולה, איישה את הספסלים האחוריים של הכנסת.

היתה עוד מפלגה שכוכבה הזהיר במהירות בשמי הפוליטיקה הישראלית: מפלגת הגימלאים. רפי איתן הישיש, ועוד כמה קשישים שלא הפסיקו להתכתש זה עם זה ביידיש (שרוני, או משהו כזה). הם החליפו את הכוכב הקודם, מפלגת שינוי, שמ-15 מנדטים התפלגה לשתי מפלגות שלא עברו כלל את אחוז החסימה.

היה עוד מנצח באותן בחירות: המנהיג החדש והבלתי מעורער של מפלגת העבודה, עמיר פרץ, ראש המפלגה השניה בגודלה. אחרי הבחירות הוא קיבל כזכור את משרד הביטחון, כחלק מהמהלך שנועד לבנות אותו כמנהיג לאומי לשנים הבאות.

ההנהגה החדשה נבחרה אחרי שהציגה רזומה מרשים של עשיה: חורבן 21 יישובים בחבל עזה, הריסת שמונה בתים בעמונה. אמנם, זמן קצר לפני הבחירות, החמאס השתלט על רצועת עזה, מה שהעיב במקצת על החגיגיות של ההתנתקות, אבל זה נתפס כאירוע שולי, כשברמאללה ישב מנהיג נאור ושוחר שלום כמו אבו-מאזן, שעתיד היה לחטוף בזריזות את העט מידיו של אולמרט ולחתום מיידית על ההסכם חסר התקדים שהוצע לו.

ואם לא יעשה כן, למפלגת קדימה היתה תוכנית מדינית שהיתה אמורה לשחזר את הצלחתה המסחררת של ההתנתקות – הלוא היא 'ההתכנסות', נסיגה חד-צדדית מרוב שטחי יהודה ושומרון, עד לגדר ההפרדה. החיים המדיניים נראו יפים ושזופים, מלאי תקוה. רק המציאות, למרבה היגון, לא ידעה להתאים את עצמה לחזון.

נציין רק למען ההגינות, שהתחושה הזו, שנסיגה משמעותית ביו"ש עתידה להתרחש בתוך מספר חודשים, לא היתה רק נחלת השמאל. ביישובים הכי אידיאולוגים ביו"ש, אלו שהתמקמו בעומק השטח מתוך אמונה שלימה בזכותנו על ארץ ישראל, היו משפחות שפנו מיד אחרי הבחירות בחשאי לעורכי דין, כדי להיערך למשא ומתן על הפיצויים שיקבלו אחרי עקירת היישובים. יש גם מתנחלים ריאלים. למה לחכות לרגע האחרון?