מן הדינים המפתיעים בפרשתנו, העמוסה בפרטי הלכות נגעים, הוא דין "כולו הפך לבן". ככלל, ככל שהצרעת מתפשטת יותר בגופו של האדם המנוגע, כך נגעו חמור יותר. אך כאשר הצרעת מתפשטת בכל גופו אומרת התורה (ויקרא יג, יג):

"וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, וְטִהַר אֶת הַנָּגַע, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא".

דווקא כאשר הצרעת מכסה את כל גוף האדם, היא הופכת פתאום לטהורה. מדוע?

שאלה זו גירתה רבים מבעלי המחשבה, שענו עליה בדרכים עמוקות ונועזות.

האדמו"ר מאיזביצא, ה'בית יעקב', כותב כי כאשר אדם חש שהמשיכה לעשות מעשה רע עוטפת את כל כולו, ואין הוא מוצא בלבו שום נטייה הפוכה המבקשת להניא אותו מכך, הוא צריך להפסיק להיאבק. עליו להבין מכך שבנקודה זו ניטל ממנו כח הבחירה, והרצון לבצע את העבירה מגיע מתוך מקום עמוק ואלוקי. "עבירה לשמה".

רעיון עמוק אחר הציע הרב קוק, ולפי "קיבוץ הרע בכל חלקיו מופיע לעומק טוב גדול מאד". דהיינו, הרע הוא רע רק כאשר בוחנים כל פרט ממנו בנפרד. אך כאשר מתבוננים ברע במבט רחב יותר, ומסתכלים על מכלול ההשפעות שלו על העולם, מגלים שבעומקו גם הוא בעצם טוב.

אנו ננסה להציע זווית אחרת להתבונן דרכה על הלכה זו, ונקדים לכך עיון במדרש חז"ל בעניין צרעת הבתים. בפרשת מצורע נאמר (ויקרא יד, לד):

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

צרעת הבתים מוצגת בצורה חגיגית, "כי תבאו אל הארץ", שאינה הולמת את דיני נגעים. חז"ל עמדו על כך והסבירו מדוע נגעי הבתים הם דבר משמח (רש"י שם):

בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

כלומר, מכיוון שיצטרכו לפרק את הבית בשל הנגע, ימצאו ישראל את מטמוניות הזהב שהחביאו הגויים בקירות בתיהם.

אך רעיון זה עדיין צריך ביאור, שהרי אפשר היה לסמן את המטמוניות בדרכים סימפטיות יותר, ומהי משמעות הדבר שמגיעים אליהם דווקא על ידי הנגעים?

נראה כי יש בכך סמל לעומק הרעיון של דיני הנגעים. נגע, או מחלה, מבטאים מצב של פער בין פנים לחוץ. בין מטמון הזהב שחבוי בעומק הקיר, לטיח המתקלף שעוטף אותו. גם נגעי האדם מבטאים את הפער שבין נשמתו הטהורה של האדם, "האלוקים עשה את האדם ישר", לבין האופן שבו הוא מתנהל כלפי חוץ, מסיבות שונות.

נשוב כעת אל הדין שבו פתחנו, "כלו הפך לבן – טהור הוא". למעשה, התיאור שנתנו לעיל לדין זה איננו מדויק, או לפחות אינו שלם. התורה לא מדברת על אדם שכל גופו הפך לבן לגמרי, אלא רק החלק שנראה לעיני הכהן (ויקרא יג, יב):

וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.

כלומר, הסיפור איננו האדם עצמו, שחלקים מבשרו אינם נגועים, אלא הכהן שאיננו רואה אותם. כאשר הכהן איננו רואה את הבשר הבריא, הרי שהנגע כבר איננו נגע בעיניו. הוא חש שזה המצב ה"נורמלי" של האדם שעומד לפניו, הדומה יותר לנכות מאשר למחלה. הכהן כבר לא רואה את ההפרעה, את הפער בין הגוף הבריא לנגע שפשה בו, וממילא הוא כבר לא יכול לטפל בנגע ולרפא אותו.

החשיבות במציאת הנקודות הטובות, הבריאות, באדם או בחברה שאותם אנחנו מבקשים לרפא ולחזק, איננה רק בשל הרצון להוסיף אהבה וקרבה. אם לא נראה את החלקים הטובים והבריאים באדם שעומד מולנו, לא נוכל באמת לראות את החולי כ"נגע", כהפרעה שמבטאת פער בין הפנים לחוץ, וממילא לא נדע כיצד לגשת למלאכת הריפוי והתיקון.