חפלה חוקתית

יש לחלק – סוגיית ה"אויבים" לחוד וסוגיית ה"מנטליות" לחוד. סוגיית האויבים היא סוגיה שצריכה להתברר.

עו"ד אורי ציפורי , כ"ט באדר ב תשע"ו

אורי ציפורי
אורי ציפורי
צילום: דרך חיים

חבר הכנסת סמוטריץ' ודאי דואג לעם ישראל, אך שוב פעם (כמו בגל המחאה שהתעורר לאחר מעצרו של החייל היורה מחברון) הדברים באים לידי ביטוי בצורה שאינה מבוררת כל צרכה.

יש כאן תחושת בטן מאד חזקה ובריאה שמתעוררת בעקבות הלחץ האדיר, המופעל ע"י גורמים שונים, חלקם מתוך הממסד עצמו, בניסיון לערבב אותנו טוב טוב עם הערבים החיים במדינת ישראל, אך כדאי להקשיב לביקורת משמאל כדי לחדד את הדברים, לחלק בין הנושאים, ולהחליט איך רוצים להתקדם מתוך המציאות הקיימת.

שתי טענות מרכזיות בעד ההפרדה בין יהודים וערבים בבתי הרפואה עלו מדבריו של סמוטריץ'. הטענה הראשונה דיברה על הבדלי מנטליות (סוגיית החפלות). הטענה השניה דיברה על כך שהערבים הם אויבים שלנו (לא כולם... כקולקטיב... אי אפשר לדעת מי וכו'). גם הכתבות בתקשורת התחלקו בהתאם לשתי הנימוקים הללו (החל מכתבות בסגנון "מי שמתעלם מהמנטליות הערבית טומן ראשו בחול" וכלה בכתבות על החשש שמאחורי הפרגוד שוכב אח או אבא של המחבל וכד').

הנסיון לכרוך יחד שתי סוגיות נבדלות, מעוות את התמונה ומעורר את הביקורת בדבר גזענות כביכול. אז מה אם ערבים אוהבים חפלות? יש גם יהודים שאוהבים חפלות, אולי גם אותם נשים בחדרים נפרדים? ובכלל, אם הבעיה היא הרעש, מה הבעיה לאכוף את כללי בית הרפואה, למה צריך להפריד יהודים וערבים בשביל זה? ומהכוון השני - מי החליט שהערבים הם אויב? מאיפה מגיעה ההכרזה שהערבים אזרחי המדינה כקולקטיב הם אויב?

לכן יש לחלק – סוגיית ה"אויבים" לחוד וסוגיית ה"מנטליות" לחוד. סוגיית האויבים היא סוגיה שצריכה להתברר. במציאות הקיימת כיום באמת קשה לומר, ביחס לערבים אזרחי המדינה, שהם אויבים. וכי מה באמת הופך אותם לאויבים. הלא במישור הלאומי הם פועלים רק על פי מה שהחוק מתיר להם (במסגרת חופש הביטוי וחופש הייצוג בכנסת וכד'). המבנה החוקתי של מדינת ישראל מכיל את הטענות שלהם, מאפשר אותן ואפילו מעודד אותן כחלק מהשיח הדמוקרטי ובמסגרת זכויות המיעוטים.

במצב כזה ברור שאמירות, המתבססות על הנחת יסוד לפיה הציבור הערבי הוא אויב, הן מתמיהות ומתפרשות כגזעניות. מי שירצה לטעון שהערבים, אע"פ עומדים בכל התנאים שמציבה להם המדינה היהודית-דמוקרטית, הם בכל זאת אויב החותר תחת הריבונות של העם היהודי, יתקשה להסביר מדוע. הלא הם משחקים על פי כללי המשחק הדמוקרטי וגם במקומות בהם הם פועלים כדי לשנות את הזהות של המדינה - מיהודית-דמוקרטית לדמוקרטית נטו - הרי הם עושים זאת באמצעים שהמדינה התירה להם. אלא מה, מסתבר שלציבור יש קושי עם המסגרת החוקית והחוקתית של מדינת ישראל (קושי זה בא לידי ביטוי גם בסוגיית מערכת היחסים בין הכנסת לבג"צ ואכמ"ל) והוא מרגיש שהמדינה נותנת מקום גם למי שכופר בריבונות העם היהודי בארצו - זה מה שבאמת מפריע לו.

אם רוצים לברר באמת עד כמה הציבור הערבי מקבל את הריבונות שלנו על הארץ צריך שלריבונות יהיה ביטוי חוקתי ממשי, לא רק בסמלים. רק אז ניתן יהיה לברר האם באמת הציבור הערבי מוכן לחיות תחת ריבונות יהודית, או לא. אך כל זמן שריבונות יהודית פירושה סובלנות כלפי הנרטיב הערבי, כל זמן שהמסגרת רואה ב"יום הנכבה" דעה לגיטימית (שאפשר לחלוק עליה אבל) שצריך לתת לה ביטוי בחינוך, באמנות, בתרבות וכו', לא יכולה להיות לגיטמציה להנחה שהציבור הערבי הוא אויב – אויב של מי? הלא אנחנו הריבון, אנחנו קבענו את החוקה ואת החוקים והם (הערבים) משחקים לפי הכללים הללו, אז למה אנחנו באים אליהם בטענות?

לסיכום – נכון להיום אי אפשר להניח שהערבים, אזרחי המדינה, הם אויב המדינה. נכון להיום הם מקבלים את הריבונות היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוקים ובחוקי היסוד. אם חושבים שריבונות יהודית היא משהו אחר, צריך להביא זאת לידי ביטוי בחוקים ובחוקי היסוד ואז אפשר יהיה לבחון האם הציבור הערבי מורד בזה או מקבל זאת בהכנעה. כל זמן שלא החלטנו לשנות את הגדרת הריבונות אז הערבים הם חלק מהקולקטיב ולא קולקטיב בפני עצמו.

הסוגיה השניה היא סוגיית ה"מנטליות". אפשר להגדירה כסוגיית הזכות ללאומיות – הזכות להשתייך לעם, ללאום, לקהילה. אין היא קשורה כלל לסוגיית ה"אויבים". תורתנו הקדושה מכירה במעמד של גר תושב – אזרחים שומרי חוק שמקבלים את הריבונות היהודית על ארץ ישראל – ואעפ"כ חושבת שמותר ורצוי לשמור על קהילתיות – להקדים את היהודי בצדקה ובפרנסה, להימנע מערבוב במוסדות החינוך, בישובים וכד'.

אלא שבמדינת ישראל כל הנושאים המנויים לעיל הם בגדר עבירה על החוק (הפליה פסולה). אין במדינת ישראל שום לגיטימציה לקהילתיות, כל העדפה של בני עמנו מתפרשת בחוק לא כאהבת ישראל אלא כשנאת הזולת. האמת היא שההכרזה הבינלאומית לזכויות אדם דווקא מכירה בזכות ללאומיות – הזכות של אדם להיות חלק מעם, מקהילה ובאמת אין כל פסול ברצון של עַם להיות עִם עצמו, לדאוג לעצמו, כשם שאין כל פסול במשפחה שרוצה לחגוג יחד את החגים. אלא שבמדינת ישראל דחקה הפרשנות הקיצונית לעקרון השוויון את הזכות ללאומיות לשוליים. עיקר המאמץ במדינת ישראל כיום מושקע בלהתיך אותנו (יהודים וערבים) לעם אחד (ישראלים), לטשטש ולהכחיש כל שוני וכל הבדל. הרצון שלנו להתבדל ("המבדיל בין קודש לחול") ולשמור על הייחוד והייעוד שלנו, נרדף על כל צעד ושעל.

גם כאן, נדרש שינוי מחשבתי וחוקתי. הבעיה היא לא בחפלות שבבתי הרפואה, זה רק המקום בו הסוגיה התפרצה. ההתקוממות היא נגד הלך הרוח הגורס שאסור לנו כעם להרגיש רגשי קרבה כלפי בני עמנו ולבטא אותם בדרכים שונות.