איילת שקד, שרת המשפטים, מתחה ביקורת עניינית על החלטת בית המשפט העליון בעניין מתווה הגז והביעה את החשש מפני מעורבות היתר של הרשות השופטת בתחומים המסורים לרשויות האחרות.
שרת המשפטים דיברה באופן ענייני ותרבותי – גם אם חריף ותקיף – על מוסד חשוב ונכבד, אשר לעתים חודר לתחומים לא לו. אין בדבריה כל פסול.
אבל, איילת שקד, שרת המשפטים, אינה שייכת לצד הנכון של הקשת הפוליטית. במלים אחרות, מה שמותר ליופיטר, ראש האלים, אסור לשור. ובתרגום מלטינית לעברית, מה שמותר לבנות הגזע העליון מן המחנה הנכון, המחנה הציוני עם מירכאות או בלעדיהן, אסור לשרה וחברת כנסת מן הבית היהודי. על כן יצאו סותמות הפיות מן המחנה הציוני עם מירכאות או בלעדיהן, להתקפה רבתי על איילת שקד.
כך, למשל, תקפה ח"כ שלי יחימוביץ את שקד ודרשה מראש הממשלה לפטרה. על מה? על כך שהביעה את דעתה, שאינה עולה בקנה אחד עם זו של הנאורים/ות בעיני עצמם/ן? יש להניח שאילו פסיקתו של בג"ץ היתה בניגוד לדעתה לא היתה יחימוביץ מהססת לשחרר את חרצובות לשונה ולהתנפל על הרשות השופטת בסגנון הרבה פחות ענייני ותרבותי מזה של שקד.
כך, למשל התלהמה ח"כ ציפי לבני, והאשימה את שרת המשפטים כמי ש"שלפה חרב פוליטית ותקעה אותה בבית המשפט". בהזדמנות אחרת הגדירה לבני לאחרונה מינוי של יועץ לנתניהו כ"פיגוע מדיני". "חרב פוליטית", "פיגוע מדיני" – מאיפה לקוח עולם המושגים והדימויים של לבני. והציפור הרעה הזאת היתה שרת משפטים במדינת ישראל!
כך, למשל השתלהבה ח"כ זהבה גלאון בעקבות החלטת בג"ץ וקבעה שהחלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז "סותמת את הגולל על הניסיון המושחת להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי ששבויה בידי אילי הון" (אוליגרכים בלעז של גלאון), וש"במשך שנים היינו עדים לניסיונות בלתי חוקיים וחסרי בושה של נתניהו .....".
המכנה המשותף של שלו הח"כיות הנ"ל ושותפיהן לדרך המתנשאת והגזענית היא נטייתן להפוך את ישראל למדינה השבויה בידי הפריץ מרמאללה, עבאס-חמאס, ונכונותן לגרש מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם במסגרת "פתרון" שתי המדינות. מצער שבג"ץ נתן בעבר את ידו להכשיר את שרץ הגירוש מרצועת עזה ומצפון השומרון, ולא התעלה לרף המוסרי המצופה ממנו. בכך האיץ את שחיקת אמון הציבור בו, אמון שכה חיוני לו.
לא מיותר לחזור ולהדגיש שאין חוק עוקף בג"ץ אלא בג"ץ עוקף כנסת, וככל שפעלתנות היתר של בג"ץ תפסול יותר חוקים של הכנסת, כך תידחק הכנסת לבצע את תפקידה וחובתה – חקיקה – לרבות בחינה ואף אישור מחדש של חוקים שאישרה בעבר, אף אם לא מצאו חן בעיני בג"ץ. הכנסת היא היא נציג הריבון, העם.
ועוד, בהקשר הנוכחי – מתווה הגז – נשמעה פרשנות שפסלה את סעיף היציבות בטענה שאין ממשלה יכולה לחייב בהחלטותיה את הממשלות והכנסות העתידיות, למשל בעוד 10 שנים. דווקא זו היא נקודת האור בהחלטת בג"ץ, בבחינת מעז יצא מתוק.
אם בתחום הכלכלי אין ממשלה רשאית להכתיב מציאות לטווח של 10 שנים, קל וחומר שאינה רשאית לעשות זאת לטווח של דורות בהקשר של ויתור על לב ארץ ישראל וגירוש מאות אלפי יהודים מיהודה ושומרון למען "שלום" או אפילו שלום, החלטה שהיא גורלית הרבה יותר.