הבולשביזם בשפל חדש

לא מעט אנשים נפגעו מן התחקירים שאילנה דיין קיימה  -  אולם רק בודדים ניסו את כוחם בבתי המשפט.

ד"ר חיים משגב , ט' בניסן תשע"ו

כבר נאמר הכול על התוכנית של אילנה דיין -  ובכל זאת כאשר הצחנה העולה ממנה, בעקבות "התחקיר" שפורסם בה אודות מעלליו-כביכול של רחבעם זאבי (גנדי), היא כה רבה, אין להרפות מן הנושא.

אני, כשלעצמי, אף פעם לא חשבתי שיש בה ערך מיוחד כלשהו. היא תמיד הייתה טבולה, בעיני הלא-אובייקטיביות, בהרבה מרכיבים של שחצנות. היא אף פעם לא נראתה לגמרי נטולת-אינטרסים פוליטיים. קריצה בלתי נסבלת לעבר זרם אנרכיסטי, אנטי-ציוני במהותו, הייתה תמיד מן התכונות הבולטות שלה. אי אפשר היה להחמיץ את נטיית הלב של מפיקיה.  

"העובדות" היו ערוכות, לא אחת, באופן מאוד מתנשא. ממרום מושבה, אילנה דיין ידעה תמיד לשחק עם מושאי חקירותיה, בידיעה שכוחה רב לאין שיעור מזה של אלה שאת כבודם היא גררה בראש חוצות ברפש.

לא מעט אנשים נפגעו מן התחקירים שאילנה דיין קיימה  -  אולם רק בודדים ניסו את כוחם בבתי המשפט. הרוב המכריע אסף את השברים וביקש להמשיך הלאה. כל הניסיונות לתבוע את אלופת המניפולציות בגין לשון הרע, ככל שאני זוכר, נדחו בידי בתי המשפט. אלה, התייצבו תמיד לצידה של מי שידעה ללטף להם את האגו בהרבה נאמנות עיוורת.

בפרשה האחרונה, לפי שעה, של הקצין שהושמץ על ידה ללא רחם, בגלל מעורבותו, כביכול, בהריגתה של נערה פלשתינית, טרח בית המשפט העליון לחדש מושג לא-משפטי בעליל. הוא קבע שבדבריה של אילנה דיין הייתה "אמת לשעתה" ושלכן גם אם התברר, בדיעבד, בעקבות הזיכוי של הקצין המושמץ, בבית הדין הצבאי, שלא הייתה בדבריה אמת, בשעת פרסום הדברים, אין לבוא עימה חשבון. התרגיל המשפטי הזה נראה מגושם לצופה מן הצד כבר אז בגלל שהוא נתן, בפועל, לאילנה דיין "כרטיס פתוח" להשמיץ באין מפגיע כאוות נפשה.

כעת, לקראת פרסום "התחקיר" של מערכת "עובדה" אודות רחבעם זאבי (גנדי) שבתי, אפוא,  לקרוא כמה מן התבטאויות שנשמעו בזמנו בעקבות מה שקבעו השופטים בדיון הנוסף, לא פה אחד, בעניינה של התביעה של הקצין כנגד אילנה דיין, ואחת מהן, של חנוך מרמרי, מי שהיה אז העורך של "העין השביעית", משכה את תשומת ליבי. נאמר שם, בין השאר, כך:  "...עבירות לשון הרע מתרבות, מתחדדות ונעשות אכזריות מאי-פעם, המשמיצים חמקמקים, הקוד האתי העיתונאי מתפורר, האחריות המקצועית נשחקת, המניע לפרסום כבר אינו טובת הציבור, אלא הפצת סמי ריגוש מילוליים וחזותיים מעוררי השתאות, תדהמה, חרדה ודכדוך, ומחוללי תנועה ויראלית..."

אשתו של רחבעם זאבי ביקשה למנוע את פרסום "התחקיר" – לשווא. בתי המשפט אף פעם לא יפסקו לטובתו של מי שעומד להיות מושמץ על לא-עוול בכפו. הם תמיד יציעו לו להגיש תביעה בגין לשון הרע לאחר פרסום הדברים – אולם אלה דברי הבל של מערכת אטומה לזכויותיו של היחיד. את העוול שנגרם כתוצאה מן הפרסום השקרי אי אפשר למחוק גם אם כמה שנים לאחר מכן בית המשפט פוסק לטובת הנפגע מן ההשמצות. ובכלל, מי יכול להתמודד עם מערכת משומנת העומדת להגנתה של "תוכנית תחקירים" כגון זו שמגישה חביבת המערכת המשפטית ? ולמי בכלל יש כסף וכוח נפשי להתמודדות ארוכת שנים עם עוולות "עובדתיות"? וכלום יש למישהו ביטחון שבפעם הבאה לא ימצאו בבית המשפט העליון דחליל משפטי חדש ?

אילנה דיין יכולה, אפוא,  להיות רגועה. מאומה לא יקרה לה. תמיד יימצאו ל"תחקיריה"  מליצי יושר כמו יעל דיין ורבקה מיכאלי או כמו טוביה אושרי. גנדי נרצח בידי מחבלים לפני כחמש עשרה שנים בעת ששימש שר בממשלה -  ועתה יש ל"מחנה" של אילנה דיין עניין בפגיעה במורשתו בעזרת "עדויות" הזויות על אירועים שהתרחשו, כביכול, לפני למעלה מחמישים שנים.

הכרתי את אלוף ( במיל.) רחבעם זאבי. הערכתי אותו  - ואת פועלו לפני הקמת המדינה ולאחר הקמתה. חברתי אליו פוליטית. אהבתו לארץ ישראל הייתה ממש ארוטית. הוא הקים את המוזיאון הנפלא לתולדות ארץ ישראל בתל אביב שהפך לאבן שואבת לאלפים. עיריית תל אביב סירבה לקרוא למוזיאון על שמו. היא גם לא הנציחה אותו, למיטב ידיעתי, בכל דרך אחרת. הוא לא זכה במה שכל תגרן של מילים, מהמחנה הנכון, כמובן, זוכה לו ביד נדיבה.

הבולשביזם של מחנה השמאל הסהרורי פשוט ירד לשפל שעוד לא היה כמותו.