פסח - שני אירועים ואסטרטגיה אחת

תמונת הניצחון המהדהדת של צבא מצרים החזק ביותר בעולם באותה תקופה, טובע על רכבו ופרשיו בים, משיגה את התכלית האיסטרטגית של ההכרעה ושל ההרתעה.

הרב אליעזר שנוולד , י"א בניסן תשע"ו

הרב אליעזר שנוולד
הרב אליעזר שנוולד
אתר ישיבת ההסדר

שבעת ימי חג הפסח הם רצף אחד של תהליך היציאה ממצרים, תחילתו בליל הסדר - בנס היציאה ממצרים ושיאו בסיום המכריע, בשביעי של פסח, בנס המהדהד של קריעת ים סוף וטביעת צבא מצרים בים. על כן שביעי של פסח אינו נחשב 'מועד' ו'רגל' בפני עצמו. אין אומרים בו שהחיינו ולא הלל שלם.

חז"ל הדגישו את עוצמת נס קריעת ים סוף שהוא פי כמה מעשרת המכות. "אמור מעתה: במצרים לקו עשר מכון ועל הים לקו חמישים מכות". (מכילתא בשלח ו).

הרובד של ההנהגה האלקית הישירה – הניסית, של קריעת ים סוף מחברת אותנו לספירות העליונות של המציאות האלקית שיורדת אלינו, בנבואה, באובנתא דליבא וברוממות הרוח. ('מדבר שור', דרוש לח). מנגד, הרובד הארצי הריאלי שבו התלבשה ההנהגה האלקית, גם היא תורה ועלינו ללמוד אותה. ולהתעמק בלקחיה.

היציאה ממצרים התנהלה כמהלך אסטרטגי גדול שהיתה בו תחבולה, ("מלכודת דבש"), אונאה והכרעה. המהלך נועד להמריץ ולפתות את פרעה לרדוף אחרי עם ישראל עם צבא שלם, החזק ביותר בעולם באותה תקופה, לתוך ים סוף ולטבוע שם. בכך הוכרע המהלך ע"י נס מופלא, בתמונת ניצחון חד משמעית שתהדהד בעולם לדורות. (רש"י, רבנו בחיי).

הטקטיקה התבססה על האתוס של מצרים כ"בית עבדים", העבדים היו נכס של הממלכה, והעבדות היא סמל עוצמתה. האליל שלהם, 'פיתום', שומר, כביכול, ומונע מהעבדים לברוח ממצרים. "ושמעתי לפי שבאותו מקום היתה עבודה זרה 'שלא היתה מניחה עבד לברוח ממצרים', כמו שכתב רש"י בפסוק, "אשר הצילו מיד מצרים". עד עכשו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת", לפיכך נקרא שמו "פיתום", שפירושו פה סתום". (מזרחי שמות יד ב).  

יציאה ממצרים של עם עבדים שלם מהווה פגיעה משמעותית. פרעה יעשה כל מאמץ לחפות על החרפה, להחזיר את עם העבדים למצרים ולהשיב למצרים את כבודה. האונאה נועדה לעצב את התודעה של פרעה שביכולתו להחזירם.

בשלב הראשון. היציאה ממצרים התבצעה לאור התכלית האסטרטגית, כ"יציאה רועשת", "ביד רמה", בשמחה בתופים ובמחולות. בנתיב גלוי, ולא בתוואי נסתר של ברחנים. (רמב"ן) לאותת למצרים, שהם אינם הולכים רק "לזבוח" ולחזור, אלא כעבדים היוצאים לחירות. ובכך להמריץ את פרעה לרדוף אחריהם.

בשלב השני. מסלול התנועה נועד להונות את פרעה.  וליצור את הרושם ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". בעם שנראה 'נבוך' וחסר אונים שאינו מצליח להתמצא במדבר, ומתנהל בצורה אובדנית.

ביום הראשון עם ישראל נע מזרחה, אולם בתום היום השני הצטווה לחזור על עקביו. "לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך". (רש"י שמות יד ב). בסופו של היום השלישי חנה ב"פי החירות" לפני "בעל צפון", מקום שהיה בו כבר בסוף היום הראשון , וממתין במקומו בחוסר מעש שלושה ימים. (חיזקוני שמות יד ה).

הצבת ה"איקטורין", אנשי המודיעין המסוערבים ששתל פרעה בעם ישראל, כצעד טקטי, שיחק לבסוף כנגדו כבומרנג. הם דיווחו לפרעה וגרמו לו לרדוף אחריהם לים: "איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי, חמישי וששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה וכו'". (מכילתא שמות).

בשלב השלישי. החניה ב"פי החירות" נועדה לדרבן את פרעה, ולמשוך אותו ל"מלכודת הדבש", בשני מובנים: במובן האלילי, ההתייצבות לפני המקדש האלילי של "פיתום". "ויחנו לפני פי החירות הוא פיתום", (רש"י שמות יד ב), כ" הוכחה" תאולוגית שאלילם כביכול לצידם ו'מצליח' לעצור את בריחתו של עם ישראל. (ראה מזרחי לעיל). ובמובן הטקטי,  פי החירות הוא שטח 'שטח השמדה' קלאסי, של "בין המצרים", ללא מוצא, התחום ע"י צוקים גבוהים משני צדדיו וע"י הים מצידו השלישי: "פי החירות" וכו', והם שני סלעים גבוהים זקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים". (רש"י שמות יד ב).  שם יהיה ניתן  ללכוד שם את עם ישראל בקללות יחסית..

עם ישראל לא הבין לעומק את האסטרטגיה האלקית, ראה את עצמו לכוד בין המצוקים הים והמצרים, חש חסר אונים כמי שגורלו נגזר: "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". (שמות יד י). בתוך המחנה היו כמה קולות: "ארבע כתות נעשו ישראל על הים: אחת אומרת נפול לים. ואחת אומרת נחזור למצרים. ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן. ואחת אומרת נצווח כנגדן". (ילקוט שמעוני שמות יד רל"ג).

גם השלב האחרון, המכריע, מתנהל באופן דומה. הים נקרע כתוצאה מרוח קדים – שנושבת כל הלילה, כדי להראות לכאורה, שנסיגת הים נעשית לכאורה בדרך הטבע – ועל כן היא עמידה, ואין כל חשש וסכנה להכנס לתוך הים כדי לרדוף אחרי עם ישראל. "היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, וכו'. כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל". (רמב"ן שמות יד כא).

תמונת הניצחון המהדהדת של צבא מצרים, החזק ביותר בעולם באותה תקופה, טובע על רכבו ופרשיו בים, משיגה את התכלית האיסטרטגית של ההכרעה, ושל ההרתעה. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען". (שמות טו יד).הוא השפיע על העמים שמסביב לקראת המערכה לכיבוש ארץ ישראל. אולם לא פחות מכך הוא חיזק את רוחו ואמנותו של עם ישראל. שתוהה כל העת האם אכן נגאל או שיציאתו היא רק  אפיזודה חולפת.

ההכרעה היא גם חולית החיבור בין הקריאה לבין הפטרת שביעי של פסח, שירת דוד. לא רק 'שירה' מול 'שירה'- אלא 'שירת ההכרעה', והנצחון המוחלט של דוד: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם. ואכלם ואמחצם ולא יקומון ויפלו תחת רגלי. ותזרני חיל למלחמה תכריע קמי תחתני. ואויבי תתה לי ערף משנאי ואצמיתם". (שמואל ב כב לח-מא).