הגולן וישראל: לא בר־הפרדה

מלחמת האזרחים היא תשובה נוספת מדוע רמת הגולן צריכה להישאר בידי ישראל. לנצח.

ד"ר גבי אביטל , י"ב בניסן תשע"ו

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

שנים רבות אני שואל את עצמי אם עמדתה הרשמית של ארה"ב ביחס לרמת הגולן (וגם איו"ש) מתעדכנת מעת לעת בהתאם לתנאי הסביבה המשתנים, או שמא זו מדיניות קבועה.

מדבריו של דובר הבית הלבן השבוע עולה ערפול מסוים: "הרמה אינה חלק מישראל... זוהי מדיניות רבת שנים שהיתה נהוגה על ידי ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים. מעמדם של השטחים האלה צריך להיקבע במשא ומתן, והמצב הנוכחי בסוריה אינו מאפשר מו"מ כזה". לעומת הדובר, המתמודד הרפובליקני טד קרוז החליט לתמוך דווקא בעמדת רה"מ נתניהו, שלפיה אין מקום למו"מ והגולן הוא שטח ישראלי על פי חוק. 

נשוב כמה שנים לאחור. כמעט בכל סבב של מו"מ בהובלת הממשל האמריקני עלו הקולות מבפנים, מישראל, התומכים במתן כל הגולן תמורת שלום לסוריה. כלומר, תנאי הפתיחה היו השבת הגולן "לבעליו", ואז נדבר. "המחיר ידוע לכל ילד מדמשק וגם לכל ילד מקצרין", קבעו באופן נחרץ פרשנים ואנשי ציבור. אחרים הגדירו את הגולן כ"תג מחיר" לשלום עם סוריה.

כידוע, ככל שייאמר השקר חזור ושוב כך הוא ייקלט כתורה מסיני. בתקופה שלפני מלחמת האזרחים בסוריה אפשר היה לחוש במעין שמחה של המצדדים בהשבה מלאה של הגולן עוד לפני מו"מ. כיום מעטים הם הקולות המדברים באופן נחרץ על השבה של הגולן, שהרי למי יש להשיבו בימים אלה? ואני מניח שהם מביטים גם בסקרים העולים מעת לעת שבהם התמיכה בהשארת הגולן בידיים ישראליות עדיפה אלף מונים על פני הפקרתו בידי "הקצב" מדמשק. מקובל בקרב סוציולוגים ומדעני מדינה שקיים מתאם בין רציונליזם לבין שיוך פוליטי. רק שהמציאות טיפה שונה.

קצת סדר בדברים. עובדה ראשונה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כבשה בריה"מ ארבעה איים קטנים, האיים הקוריליים בצפון יפן. למרות אינספור תחנונים מצד יפן הנכנעת, רוסיה בשלה - האיים האלה שלנו לנצח. אחד הנימוקים המרתקים של בריה"מ, כל אימת שיפן התחננה בעד האיים, היה "כבר עבר זמן רב מאז הכיבוש". לא חשוב שגודל האיים הוא כעובי שפיץ העיפרון, מה שקובע הוא העיקרון - שטח כבוש לא יוחזר, במיוחד לא לצד המפסיד.

עובדה שנייה: שטחה של רמת הגולן, כולל החרמון, הוא פחות משש עשיריות האחוז משטחה של סוריה. 1,158 קמ"ר לעומת יותר מ־185 אלף קמ"ר. כלומר, מדינת ענק נלחמת בחירוף נפש, לפחות כך עולה מהצהרות מנהיגי סוריה, עם הרבה סבלנות, על שש עשיריות האחוז משטחה אשר נכבשו על־ידי ישראל, זו שהותקפה תחילה, וכל זאת לפני 49 שנה. ברור שהמצדדים בהשבת הגולן יאמרו מייד כי ישראל פתחה באש ראשונה, אלא שלפי ההגדרה הפותח באש מעמיד בפני יריבו שתי אפשרויות - להחזיר באש ולהינצל או להיכנע.

עובדה שלישית: אין קשר בין שתי העובדות הראשונות. גם לו יצויר באופן פלאי ששטחה של ישראל גדול בעשרת מונים מזה של סוריה, ובמאת מונים משטח רמת הגולן, העיקרון הקובע הוא כי מי שפותח במתקפה, באיום או בהפחדה חייב לשאת במחיר. עובדה רביעית: "שלום של אמיצים" שורר בגבול ישראל־סוריה מאז מלחמת ששת הימים, למעט הפסקה עקב מלחמת יום הכיפורים. טווח התותחים והמחיר ידועים מאוד לאסד. ולבסוף, עובדה חמישית: אין עם פלשתיני תחת כיבוש ברמת הגולן. 

ובכל זאת, כל העובדות הללו לא מעניינות את ראשי הממשל הנוכחי בארה"ב. שהרי חלק מהטיעונים שהם כביכול בגדר אקסיומות - ועליהם מתבססת הגישה של השבת כל הגולן לסוריה (למשל, שאם רק ניסוג מהגולן יינתק הקשר בין איראן לסוריה, בין סוריה ללבנון, בין לבנון לחיזבאללה) - אין להם סימוכין. ברם, שאלת השאלות שמעניינת אותי היא: מה מוכן אסד לתת תמורת השבת הגולן. מלחמת האזרחים היא תשובה נוספת מדוע רמת הגולן צריכה להישאר בידי ישראל. לנצח.

מתוך "ישראל היום"